מדוע רווחת בעלי-חיים לא יכולה להוביל לזכויות בעלי-חיים?
מדוע ההיסטוריה של רווחת בעלי-חיים היא מצעד בלתי פוסק של כשלונות שלא ניתן לחשבם? מדוע כל "ניצחון" של פעילי רווחה מדגים שום דבר מלבד אימפוטנציה? מדוע, למרות שכבר לפני מאתיים שנה הכרנו בכך שיש לנו חובות מוסריים ישירים אל בעלי-חיים לא אנושיים, האחרונים עדיין כלואים במקומות כה קטנים שאין ביכולתם לזוז? מדוע, אחרי 200 שנה של רווחת בעלי-חיים (החוק הראשון לרווחת בעלי-חיים נחקק ב-1641, ופעילי רווחה מנסים ליישם את האידיאולוגיה שלהם במהלך 200 השנים האחרונות), עדיין ההגמוניה של בני-אדם על בעלי-חיים אחרים מוחלטת? מדוע יש לנו מתקני הריון לחזירות, כלובי סוללה לתרנגולות וניסויים הכוללים התמכרות לסמים וגרימת כוויות? בקיצור, מדוע פעילות לרווחת בעלי-חיים לא נטרלה כלל וכלל ניצול ממוסד של בעלי-חיים?
בספריו "בעלי-חיים, רכוש, והחוק" ו-"גשם ללא רעם", פרופ' גארי פראנציון מספק את התשובה. עקב הצורה בה הקונפליקט שבין בני-אדם לבעלי-חיים אחרים נתפס במערכת המשפט האנגלו-אמריקנית, רווחת בעלי-חיים מוטה מיסודה נגד האינטרסים של בעלי החיים - "פגומה מבחינה מבנית", כפי שפראנציון מכנה אותה. בעלי-חיים הם רכוש, מה שאומר שמבחינה חוקית היחס אליהם הוא אך ורק כאל אמצעים להשגת מטרות האדם. הם אינם אוחזים בערך פנימי, אלא אך ורק בערך חיצוני או מותנה - במילים אחרות, רק בערך שאנו, בעלי הרכוש, בוחרים לתת להם. לכן, בעלי החיים הם משוללי-זכויות לחלוטין (כלומר, הם אינם זכאים לדבר), ומבחינה חוקית ערכם היחידי הוא של אמצעים להשגת מטרותינו. בני-אדם, מצד שני, הם ישויות חוקיות ובעלי זכויות. עכשיו, ההנחה של מערכת המשפט האנגלו-אמריקנית היא שלזכויות יש כוח נורמטיבי ייחודי. זכויות (אם להשתמש במטאפורה של רונאלד דוורקין) הן "קלף מנצח": "הן נותנות סיבות [חזקות] להתייחס למחזיקים בהן בדרכים מסוימות או מרשות להם להתנהג בדרכים מסוימות, אפילו אם מטרה חברתית כלשהי תצא מורווחת בדרך אחרת." כלומר, זכויות תמיד מנצחות שיקולים (נעדרי-זכויות) מתחרים.
ההשלכות של האופן בו הקונפליקט שבין בני-אדם לבעלי-חיים אחרים נתפס הן ברורות. כיוון שרווחת בעלי-חיים היא שיקול נעדר-זכויות, האינטרסים של בעלי החיים מוגנים (כביכול) על-ידי מנגנון נעדר-זכויות, דהיינו חוקי רווחה. האינטרסים של הנצלנים על רכושם, מאידך, מוגנים על-ידי זכויות. מכאן, כאשר אינטרסים של בני-אדם עומדים בניגוד לאינטרסים של בעלי-חיים, יש לנו כביכול קונפליקט בין שיקול בעל זכויות לשיקול נעדר-זכויות - בין האינטרסים של הנצלנים על רכושם/בעלי-חיים והאינטרס של בעלי החיים שלא ישתמשו בהם כרכוש. ההשתמעות כאן היא בולטת:
האינטרס של הנצלנים על רכושם, אשר מוגן על-ידי זכויות, יגבור תמיד על אינטרס הרווחה של בעלי החיים, אשר מוגן על-ידי חוק-רווחה / מנגנון נעדר-זכויות.
התוצאה של התהליך הזה, שמתיימר להיות מאוזן, הוא שכל חוק רווחה המבקש להעניק הגנה לבעלי-חיים ומתנגש בזכות הקניין של הנצלנים - כלומר, חוק המשרת את האינטרסים הטובים ביותר של בעלי-חיים אך אינו משרת את האינטרסים הכלכליים של הנצלנים - תמיד יידחה באופן מיידי על-ידי המסגרת שבה המערכת מתנהלת. כך, המסגרת המדכאת של מעמד בעלי החיים כרכוש / זכויות הקניין של הנצלנים מבטיחה שמערכת של רפורמות רווחה משרתת אך ורק את האינטרסים של בעלי-הרכוש/הנצלנים ומאפשרת לאחרונים לנצל את "רכושם" במידה מקסימאלית - ליזום רפורמות המייעלות את הניצול ואשר מביאות לרווח כלכלי, ולדחות רפורמות הפועלות כנגד עקרונות אלה. באופן פרדוקסלי, אם כן, רווחת בעלי-חיים מגנה על האינטרסים שיש לנצלנים על בעלי-חיים ולא על האינטרסים של בעלי החיים - במילים אחרות, היא מגנה על הנצלנים ולא על בעלי החיים.
אנליזת הרכוש של פראנציון מפריכה את הרעיון לפיו קיים קשר נסיבתי בין רווחת בעלי-חיים בטווח הקצר לזכויות בעלי-חיים בטווח הארוך. ניתן לסכם את הטיעון כך:
טיעון 1:
1) האינטרסים של הנצלנים על רכושם מוגנים על-ידי זכויות. האינטרסים של רווחת בעלי החיים מוגנים על-ידי חוקי רווחה (שיקול נעדר-זכויות).
2) במערכות המשפט האנגלו-אמריקניות, זכויות גוברות על שיקולים נעדרי-זכויות.
מסקנה: אינטרס הנצלנים על רכושם/בעלי-חיים תמיד גובר על אינטרס בעלי החיים ברווחה.
טיעון 2:
1) חוק רווחה יכול תיאורטית להיות לטובת האינטרסים של בעלי החיים ולא לטובת האינטרסים של הנצלנים.
2) אינטרס הנצלנים על רכושם/בעלי-חיים תמיד גובר על אינטרס בעלי החיים ברווחה (מסקנת טיעון 1).
מסקנה: חוק רווחה שיהיה לטובת האינטרסים של בעלי החיים אך לא לטובת האינטרסים של הנצלנים יידחה באופן מיידי על-ידי המסגרת שבה המערכת מתנהלת.
מסקנה כוללת: מדיניות רווחה משרתת לא יותר מאשר את זכות הנצלנים לנצל בצורה מקסימאלית את רכושם/בעלי החיים. כיוון שרווחת בעלי-חיים הינה שיקול נעדר-זכויות המהווה "קלף מנצח" עקב זכויות הקניין של הנצלנים, כל חוק רווחה שיהיה לטובת האינטרסים של בעלי החיים אך לא לטובת האינטרסים של הנצלנים ייכשל עקב זכויות הקניין של האחרונים. מכאן, רווחת בעלי-חיים לא מערערת - וגם לא יכולה לערער - את ניצול בעלי החיים או מקרבת את ביטולו. במקום, היא משרתת את המסגרת המדכאת של מעמד בעלי החיים כרכוש / זכויות הקניין של הנצלנים על בעלי-חיים.
הסתירה בין זכות הקניין שיש לנצלנים על בעלי-חיים והרצון החברתי להעניק לבעלי-חיים מידה מסוימת של הגנה נפתרת באמצעות חוקי רווחה המגנים על אינטרסים ממסדיים של בעלי החיים ותו לא - צורת "הגנה" מינימאליסטית הנחוצה להבטיח שבעלי-חיים מנוצלים ביעילות מקסימאלית (מבחינה כלכלית). למשל, ישנן תקנות רווחה הדורשות לתת אוכל ושתייה לבעלי-חיים אשר במעבדות הויויסקציה. אולם הסיבה לכך היא שאם לא יתנו להם אוכל ושתיה, הם ימותו ולא יספקו מידע לויויסקטורים. שוב, כיוון שבעלי-חיים נחשבים מבחינה משפטית רק כאמצעים למטרות האדם, תקנות הרווחה מגנות על האינטרסים שיש לתעשיית הויויסקציה בשימוש בבעלי-חיים במקום על האינטרס שיש לבעלי-חיים לחיים שלהם עצמם. בהתאמה, חוקים ותקנות רווחה אינם מערערים בקצת את מעמד בעלי החיים כרכוש או את חיפצונם החוקי, ובה בעת מוותרים על הרעיון לפיו בעלי-חיים אוחזים בערך פנימי ובלתי-תלוי ובאינטרסים משמעותיים מבחינה מוסרית. במקום, כיוון שחוקי רווחה מעניקים לבעלי-חיים הגנה ממסדית בלבד, הם בסך הכל מייצגים אוסף של חוקים כחלק מהמעמד הרכושני של בעלי-חיים ותו לא.
בקיצור, חוקי רווחה הם חוקי עבדות.
העוצמה הנורמטיבית המיוחדת שיש לחוקי קניין בתוך מערכות המשפט האנגלו-אמריקניות מובילה למערכת של מדיניות רווחה שהיא אנתרופוצנטרית באופן ממאיר ונגד בעלי-חיים: על-מנת להגן על זכות הקניין שיש לנצלנים על בעלי-חיים היא תרשה להתייחס לבעלי-חיים בדרכים הכי נוראיות שניתן לחשוב עליהן (מתקני הריון לחזירות, ארגזי בידוד לעגלים, כלובי סוללה) כל עוד היחס יעיל מבחינה כלכלית. משמעות הדבר היא שמעמדם הרכושני של בעלי-חיים והסבל שלהם סבוכים באופן שאינו ניתן לפתרון; לא ניתן להפחית את האחרון מבלי לכרסם בראשון. באופן ספציפי, מעמדם הרכושני של בעלי החיים מונע מהם לקבל הגנה בלתי-תלויה - הגנה שלא מתחשבת בהשלכות (הכלכליות) שלה במידה ותתקיים - ובמקום מביא לכך שהם יקבלו רק הגנה תלויה - הגנה המתקיימת רק כאשר צד שלישי (בעלי-רכוש/נצלנים) מרוויחים מעצם קיומה. מאידך, על-מנת שבעלי-חיים יקבלו הגנה בלתי-תלויה (מלקבל יחס של רכוש), מעמדם הרכושני חייב להתכרסם, מה שיגרור הגבלות למעשי הנצלנים מתוך הכרה מפורשת בערכם הפנימי. אולם כיוון שמסגרת הפעולה של רפורמת רווחה מאולצת על-ידי ההנחה המשפטית שבעלי-חיים הם רכוש, היא יכולה להפחית את סבל בעלי החיים רק אם המסגרת המדכאת של מעמד בעלי החיים כרכוש/זכויות הקניין של הנצלנים לא מופרת (כלומר, רק אם לא מתקיים ניגוד אינטרסים).
בהתאמה, בכל הנוגע לתנועה האבולישניסטית, מדיניות רווחה הינה מיותרת ולא עונה לדרישות. לא רק שמדיניות שכזו אינה יכולה להוביל לביטול הניצול, היא אפילו לא משככת כאבים לטווח הקצר (במילים אחרות, היא לא יכולה לשפר את היחס, ובטח שלא לבטל את השימוש בבעלי-חיים), כיוון שהיא לא מסוגלת להבטיח לבעלי-חיים הגנה בלתי-תלויה מלהיות אמצעים למטרות האדם גרידא. ההפך הוא הנכון, מדיניות רווחה משרתת את המסגרת המדכאת אשר בה בעלי-חיים משועבדים. יותר מכך, מדיניות רווחה מובילה לקואופטציה; היא מובילה פעילים לחיות בשלום עם המצב הקיים ולהשלים עם ניצול בעלי החיים.
העיקרון הראשון של התנועה האבולישניסטית, אם כן, חייב להיות דחיית רעיון הרווחה וההכרה שכדי להשפיע על הפארדיגמה לזוז מעמדתה הנוכחית בנוגע ליחסים שבין בני-אדם לבעלי-חיים לא אנושיים, אנו חייבים להשתמש בצורה איכותית באמצעים השונים מהאמצעים שנוסו עד היום בתנועה לזכויות בעלי-חיים (אמצעי רווחה). אנו חייבים להכיר בכך שלא ניתן לתווך רדיקאליזם דרך מוסדות המתנגדים לקדמה כיוון שקיימת סתירה בתנאי התיווך; הראשון מבוטל על-ידי האחרונים. אנו חייבים לדחות רפורמות רווחה ומוסדות ותעשיות השואפות לנטרל רדיקאליזם בעזרת הצעות זולות וכוזבות של קדמה. אנו חייבים לדחות צביעות ואי-עקביות - אנו חייבים להימנע ממדיניות רווחה ולדאוג שהאמצעים שלנו יהיו עקביים עם המטרות שלנו.
במקום, אנו חייבים לדאוג שטבעונות תהיה קו בסיס שלא ניתן לערעור ולפנות באופן מיידי למקום האמיתי שבו ביטול מתרחש - האנשים עצמם - כיוון שביטול משמעותו ביטול הניצול בחיים שלנו אנו.