האם היטלר היה צמחוני?

מאת: יריב גלבוע

טענה נפוצה בפיהם של אלה שאינם צמחונים היא ש"היטלר היה צמחוני", או ש"הנאצים היו חובבי חיות וצמחונים". יש המייחסים לנאצים גם הימנעות מניסויים בבעלי חיים. מכאן עלינו לכאורה להסיק, שכדי להיבדל מהנאצים ומדרכיהם, יש להימנע מצמחונות ולחייב ניסויים בבעלי חיים. המהדרים שיפנימו משנה זו אולי אף יטרחו להתעלל בחיות או למצער יימנעו מלהושיט להן עזרה. שיטת הסקה זו (הגעה למסקנה על סמך מידע נתון) היא מגוחכת ואף המסקנות הנובעות ממנה מגוחכות, אפילו אם הטענות נכונות מבחינה היסטורית. למרות הטריביאליות של הכשל בשיטת ההסקה אסביר בפירוט מה לקוי בה, מכיוון שרבים מעלים טענות כאלה, כולל אנשים שנחשבים לאינטליגנטיים, כגון פרופסורים לביולוגיה המבצעים ניסויים בבעלי חיים, שמפאת כבודם לא אנקוב בשמם.

במאמר זה אתייחס לחוסר תקפותם של טיעונים מסוג זה. יתר על כן, אראה שהטיעונים עצמם שקריים: היטלר לא היה צמחוני, הנאצים לא היו חובבי בעלי-חיים ובתקופת המשטר הנאצי נערכו ניסויים בבעלי חיים.

לוגיקה מופרכת של טיעונים

נניח לרגע, רק לצורך הדיון, שהיטלר היה צמחוני. ידוע על היטלר שהוא לא עישן מעולם. אנו כמובן רוצים להתרחק מדרכו של היטלר ולכן נאכל בשר, כי הוא לא אכל בשר, נעשן סיגריות, כי הוא לא עישן סיגריות, נימנע מתה, קפה ועוגות קצפת, כי הוא צרך אותם. כמו כן לא נתגייס לצה"ל, כי היטלר התנדב לשרת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ואפילו נחתוך את אפנו, כי להיטלר היה אף. טוב ורע יכולים להתקיים בצוותא אצל אותו אדם, אפילו אם הוא סמל הרוע. המסקנה: ישנן סוגיות רבות שהיטלר אינו יכול לשמש בהן כאסמכתא כלשהי, וצריך לדון בהן לגופן.

שורה שלמה של רוצחים "מהמעלה הראשונה", לפני היטלר ולאחריו, היו אוכלי בשר, כסטלין (שגרם למותם של כ-30 מיליון בני אדם במחנות העבודה המיוחדים [גולאגים]); כמונגולי ג'ינגיס חאן, מגדולי הכובשים בהיסטוריה, שלעתים טבח את המנוצחים עד האחרון שבהם, כדי להטיל את אימתו על אויביו, והחריב כליל מספר ערים גדולות; וגם סדאם חוסיין שנודע במעשי אכזריותו. במצעד הרשעה של רבי טבחים אלו היטלר הוא לכאורה הצמחוני היחיד. מנהיג המדינה היחיד שהוא צמחוני, יותר נכון טבעוני, הוא ד"ר ייאנז דרנובסק, נשיא הרפובליקה הסלובנית מסוף שנת 2002 . יותר מפורסם ממנו הוא המנהיג ההודי המנוח מוהנדס גנדי (1948-1869). גנדי לא היה ראש מדינה, אך נחשב לסמל לאי אלימות. הוא דגל בהימנעות משימוש בכוח פיסי ובאלימות ("אהימסה"= אי פגיעה), חי בצנעה, נהג לטוות בכישור חצי שעה כל יום, פעל בהצלחה להפסקת זנות ושימוש בסמים ובאלכוהול ורבים רואים אותו כמי ששחרר את הודו מהכיבוש הבריטי. גם אנשי שם שלא כיהנו כמנהיגים מדיניים היו צמחונים, כפיתגורס, ניוטון, מונטיין, שלי, ליאונרדו דה-וינצ'י, ז'אן ז'ק רוסו, ג'ורג' ברנרד שאו, ליב טולסטוי ויצחק בשביס-זינגר, סופר היידיש האמריקני, חתן פרס נובל לספרות.

טיעונים שמשתמשים בהיטלר הם לעתים קרובות דמגוגיים. אילו המשטר הנאצי היה מבצע ניסויים בבעלי חיים (כפי שבפועל היה ואוכיח בהמשך) לא היו נמנעים מניסויים בבעלי חיים כל אותם פרופסורים ישראלים מכובדים ששמחים לספר ש"הנאצים לא עשו ניסויים בבעלי חיים". הם גם לא יעברו לתזונה צמחונית אף אם יקבלו הוכחות ניצחות (כפי שיש) לכך שהיטלר לא היה צמחוני.

אירווינג מ. קופי הקדיש בספר,ו "מבוא ללוגיקה", מקום נרחב ל"הטעיות של רלוונטיות", ומנה 13 כאלה. דוגמה לכזו הטעיה: החלת חוק כללי על מקרה מיוחד, למשל: מי שהורג אדם חייב למות, לכן גם תליין שתלה אדם חייב למות. ההטעיה שנוקטים אלה הטוענים שהיטלר היה צמחוני היא "Argumentun ad Hominem", בעברית - "טיעון מכוון אל האיש". לדוגמא: "דבריך מוטעים כי אתה קומוניסט". אירווינג מ. קופי כתב: "כשיש עמדה של גינוי כלפי אדם היא עלולה להשפיע מעבר לשדה הריגושי בלבד, לעבור את גבולותיו ולהיעשות לאי-הסכמה עם דבריו של האדם. אולם קשר זה הוא רק פסיכולוגי ולא הגיוני. אף האנשים המושחתים ביותר עשויים לומר לפעמים את האמת או לטעון נכונה".[1]

המשמעות העמוקה של הטענה

כאשר אדם אומר בוויכוח "היטלר היה צמחוני" הוא אינו מעוניין בדיאלוג אמיתי אלא מנסה לעצור את השיחה, לקבל תשומת לב, ולטעון בעקיפין שאוהבי חיות הם שונאי אדם, שדאגה לחיות מפחיתה את הדאגה לאדם, ושמסירות לחיות צריכה להיות במידה המתאימה.

גם טענות אלה אינן מבוססות. זהו כמובן היקש שגוי ושטחי שאוהבי חיות הם שונאי בני אדם, ומבוסס על הכללה חפוזה מדוגמה (מוטעית) של איש אחד. אלה המעלים את הטענות שדאגה לחיות מפחיתה מהדאגה לבני אדם ושבני אדם חשובים יותר מבעלי חיים מסיקים שיש להימנע מלעזור לבעלי חיים, כל זמן שמצויים בני אדם שזקוקים לעזרה - מצב שלעולם לא יתקיים. אגב, אנשים כאלה בדרך כלל אינם פעילים בארגוני צדקה או עזרה לבני אדם. עלינו להודות, שממילא הכספים והמאמצים הפרטיים והציבוריים המושקעים למען בעלי חיים בכל החברות האנושיות בטלים בשישים לעומת אלה המושקעים בבני אדם.

מעבר לכך ישנה הנחה נסתרת, מסוכנת ואכזרית, שהאינטרס הקטן ביותר של בני אדם חשוב יותר מאינטרס כלשהו של חיות. הנחה זו, שהאחר נחות ושאותה נחיתות מצדיקה את ניצולו, התבטאה בצורות רבות לאורך ההיסטוריה, למשל בקרב סוחרי העבדים, סוחרי הנשים (כולל בישראל של היום), וכמובן הנאצים, שרצחו - מלבד היהודים והצוענים - אלפי מפגרים, חולי רוח ונכים גרמניים באמצעות גז, במבצע מאורגן שיזם היטלר, ששם הקוד שלו היה T4

המאמינים בעליונות האינטרסים האנושיים על אינטרסים של בעלי חיים יטענו, שבני אדם שונים מבעלי חיים ועליונים מהם, וזה מצדיק ניצול. ניתן להשיבם, שטענה זו מצדיקה ניצול ודיכוי של אוכלוסיות חלשות בחברה האנושית, כתינוקות ומפגרים. הם יענו, שגבול הדיכוי חייב להיות לפי המין הביולוגי, כלומר, אסור לנצל בני אדם, אך מותר לנצל בעלי חיים. על כך ניתן להשיב, שהסבר זה מצדיק שחייזרים חזקים יותר מבני אדם יוכלו מבחינה מוסרית לעשות במין האנושי כרצונם. אולי הם ישיבו, שאכן בטבע החזק שולט, ועל כך יש לשאול אותם, מדוע בכל זאת נחשבים אלימות או שוד למגונים בחברה האנושית.

מי שונא את מי?

לכאורה היו הנאצים אוהבי חיות ששנאו בני אדם. מכאן ניתן לכאורה להסיק שאוהבי חיות הם שונאי אדם. ייכבדו נא הטוענים כך ויביאו מחקר מדעי של ממש המוכיח זאת, במקום הכללה חפוזה אנקדוטלית מאיזה צמחוני או מאכיל חתולים לא סימפטי שהם מכירים, אם בכלל. יהיו שיטענו שמעשיהן של קבוצות נגד ניסויים בבעלי חיים, המטרידות אנשים הקשורים לתעשיית הניסויים ופוגעות ברכושם, מלמדים על שנאת אדם. אך מדובר פה בפעולות נגד רכוש שאינן גורמות נזק פיסי לבני אדם, והן מכוונות למניעת התעללות בקנה מידה עצום בבעלי חיים. ב-13.10.04 פורסמה כתבת עמוד ב"ידיעות אחרונות" על קבוצות קיצוניות של מתנגדים לניסויים בבעלי חיים בבריטניה. לא סופר שם על נזק שנגרם לבני אדם, אלא רק על הטרדות ופגיעה ברכוש.[2]

אלימות כלפי חיות אינה מלמדת על חיבה כלפי בני אדם אלא להפך. קיימות ראיות מוצקות רבות הקושרות אלימות לבעלי חיים לאלימות לבני אדם, ואביא רק שלושה מקורות:

1. סמל ממשטרת ויניפג במניטובה שבקנדה בשם ג'ים מקאיזק (Jim McIsaac) ביצע מחקר בשנת 1999, ומצא ש-68% מתוך 63 בני אדם, שהורשעו בבית משפט בהתעללות בבעלי חיים, הורשעו גם באלימות כלפי בני אדם (ממכות ועד רצח), או באיומים באלימות כלפי בני אדם.[3] אותו סמל קבע: "זה הכל עניין של כוח ושליטה, כמו עם בני אדם. החיבור בין שני סוגי האלימות הוא אמיתי". המסקנה: רוב אלה ששולחים ידם בבעלי חיים עושים זאת גם לבני אדם.

2. שני חוקרים אמריקניים ציינו במאמר בכתב עת מדעי ש-152 עבריינים דיווחו על 373 התעללויות בבעלי חיים. 25% מקרב אלה מהפושעים שהואשמו בעבירות של אלימות חמורה דיווחו על 5 או יותר מקרי התעללות שביצעו בילדותם בבעלי חיים, בהשוואה לשיעור של 6% בלבד מקרב אלה שהואשמו באלימות קלה או בעבירות שלא הייתה בהן אלימות.[4] המסקנה: ככל שאדם אלים יותר כלפי בני אדם הוא גם אלים יותר כלפי בעלי חיים.

3. קתרין מילר(Catherine Miller), פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת פסיפיק שבמדינת אורגון בארה"ב, פרסמה בכתב עת מדעי סקירה על ילדים עם בעיות התנהגות, ושם ציינה שמספר מחקרים מצאו קשר משמעותי בין התעללות של ילדים בבעלי חיים לבין אלימות כלפי בני אדם.[5]

המסקנה: התנהגות אלימה אינה מפרידה בין בני אדם לבין בעלי חיים ואינה נעצרת אצל בעלי חיים. בחברה המערבית, שונאי חיות כקבוצה הם שונאי אדם יותר מאלה שאינם שונאי חיות. לדעתי, נכון להכליל זאת גם על אלה ששנאת החיות שלהם אינה מתבטאת באלימות של ממש כלפי בעלי חיים. כדי להוכיח זאת לא הייתי צריך ללכת רחוק ולהביא מחקרים אלה. אי אפשר לפצל פילוסופיה, רגש או חמלה. אלה שחשים חמלה ואמפטיה כלפי בני אדם יחושו כך לרוב גם כלפי בעלי חיים, ואלה שחשים חמלה ואמפטיה כלפי בעלי חיים יחושו כך לרוב גם כלפי בני אדם.

מיתוס צמחוניותו של היטלר

האמור בסדרה זו מסתמך על ספרים שונים העוסקים בביוגרפיה של היטלר ובמלחמת העולם השנייה, כפי שהם רשומים בספרו של ההיסטוריון וחוקר השואה Charles Patterson, בשם "Eternal Treblinka" (כל יום הוא טרבלינקה), שיצא בניו-יורק בשנת 2002. ספר זה חוקר את הקשר בין יחסם של בני האדם לבעלי חיים לבין השואה.

שיצא בניו-יורק בשנת 2002. ספר זה חוקר את הקשר בין יחסם של בני האדם לבעלי חיים לבין השואה.

היטלר אכל מוצרים המופקים מבעלי חיים, כגבינה, חמאה וחלב, אך נהג להימנע מבשר במשך תקופות מסוימות מטעמים בריאותיים, כדי להרגיע את "קיבתו העצבנית". הוא סבל מקשיי עיכול ומהתקפות של כאבי בטן,שהציקו לו מאז בגרותו.[6] כמו כן סבל מהזעת יתר ומגודש גזים במעיים (נפיחות).[7] עוד בשנת 1911, כשחי בוינה, כתב במכתב אישי, שהוא מרגיש יותר טוב לאחר שניסה לרפא קלקול קיבה בדיאטה של פירות וירקות. [8] הוא נוכח לדעת, שכשהקטין את צריכת הבשר פחתה כמות הזיעה והיו פחות כתמי זיעה בבגדיו התחתוניים, כנ"ל לגבי נפיחותיו. לפי עדות של מכר של היטלר, בשנת 1932 במסע בחירות ישב היטלר מדוכדך ואכל מרק ירקות. היטלר ביקש לקבל ממכרו תמיכה לדעה, שהדיאטה הצמחית יכולה לרפא את כאבי הבטן, עודף הזיעה והדכדוך.[9] הוא השתכנע שאכילת ירקות הקטינה את ריח נפיחותיו, שהביך אותו והציק לו מאוד בחברת אנשים.[10] היטלר חשש מאוד מסרטן - המחלה שממנה מתה אמו - וסבר (בצדק רב, כפי שאנו יודעים היום) ש"אכילת בשר וזיהום גורמים לסרטן".[11]

יחד עם זאת, למרות שידע שבשר אינו בריא עבורו, היטלר מעולם לא ויתר על מאכלי הבשר האהובים עליו, ובמיוחד לא התנזר מנקניק בווארי, כופתות כבד ובשר ציד צלוי וממולא.[12]

השפית Dione Lucas הייתה האישה האנגלית הראשונה שסיימה בהצלחה לימודי טבחות גבוהים ברשת היוקרתית של מכללות הבישול הצרפתיות Le Cordon Bleu. לפני מלחמת העולם השנייה עבדה כשפית של בית מלון בהמבורג ו"זכתה" להכין מזון גם להיטלר. לאחר עבודתה במלון פתחה בניו יורק מסעדה ובית ספר לבישול והייתה האישה הראשונה שהופיעה בתכניות בישול בטלוויזיה בארה"ב. היא פרסמה מספר ספרי בישול. מסתבר שפעמים רבות הכינה להיטלר גוזלים ממולאים, כפי שכתבה באחד מספרי המתכונים שלה: "אינני מתכוונת לקלקל את תאבונכם לגוזלים ממולאים [גוזלי יונים בני ארבעה שבועות] אך ודאי תהיו מעוניינים לדעת שזו הייתה המנה המועדפת על מר היטלר, שהיה סועד בבית המלון לעתים קרובות. בכל זאת הבה לא נימנע ממתכון משובח".[13]

Payne Robert, אחד הביוגרפים של היטלר, כתב שמאכלי הבשר שהיטלר נהג לאכול היו בעיקר נקניקים, ושהוא לא אכל דגים, אך אהב קוויאר, זלל ממתקים ופירות מסוכרים וכילה כמויות גדולות של עוגות קצפת. כמו כן שתה תה וקפה. Payne אף כתב שהמיתוס שהיטלר היה צמחוני נוצר בגלל שר התעמולה, ג'וזף גבלס, שרצה לפאר את הסגפנות לכאורה של היטלר,כדי להדגיש את מסירותו המוחלטת למדינה ולאנשיו ואת התבדלותו לטובה מאנשים רגילים. גבלס היה אחראי לפרסום, שהיטלר לא מעשן, לא שותה, לא אוכל בשר ולא מתעסק עם נשים. רק הטענה הראשונה (שאינו מעשן) הייתה נכונה.[14]

בשלב מתקדם של המלחמה עבר היטלר במצוות רופאו, Theodor Morell, לדיאטה שכללה כמויות קטנות של קותלי חזיר, חמאה, שומן חזיר וחלבון ביצה.[15]

נמצאנו למדים, שהיטלר דגל בצמחונות מטעמים בריאותיים, ואף כך לא טרח להקפיד על תפריט צמחוני. הוא היה צמחוני בין ארוחת בשר לארוחת בשר, בדומה לבדיחה הידועה על ההוא שצם ביום כיפור בין הארוחות. גם אם נמתח את ההגדרה של צמחוני עד קצה גבול היכולת לא יוכל היטלר להיכלל בה. מי שממעט באכילת בשר או נמנע מאכילתו לתקופות מה מטעמי בריאות, או להוט אחר אכילת יונים ממולאות וצלויות, אינו יכול להיחשב כצמחוני.

בתלמוד נמצא הסבר של רבי יוחנן לפסוק מספר משלי "מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך" (משלי ג 33):

מאי דכתיב "מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך?" מארת ה' בבית רשע - זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. "ונוה צדיקים יברך" - זה חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה (בבלי, סנהדרין צד ע"ב)". דברי חז"ל אלה, שחלקם הראשון עוסק בפקח בן רמליהו[16], כה תואמים גם לחובב הגוזלים ורב המרצחים אדולף היטלר, עד שבחרתי להביאם פה.

היטלר - אויב הצמחונות המוסרית

ב-23.3.1933, חמישים ושלושה ימים לאחר שהיטלר מונה לקנצלר, העביר בית המחוקקים הגרמני (הרייכסטג) את "חוק ייפוי הכוח", שנתן להיטלר את הסמכות לחוקק בעצמו חוקים מבלי להיזקק לפרלמנט. לו האמין היטלר באידיאולוגיה צמחונית או בזכויות בעלי חיים, היה יכול לצוות בהינף קולמוס, שגרמניה ואחרי כן כל הארצות הכבושות תהיינה צמחוניות למהדרין ואף לאסור על ציד ודיג. אך האמת היא, שהיטלר שטם צמחונות אידיאולוגית וצמחונים מוסריים: בשנת 1933 ציווה על פירוק כל האגודות הצמחוניות, אסר את מנהיגיהן וסגר את כתב העת הצמחוני הנפוץ ביותר בגרמניה, Vegetarian Warte, שמרכזו היה בפרנקפורט. מנהיגי האגודות הצמחוניות נרדפו ונאלצו לעזוב את גרמניה או לרדת למחתרת. במשך המלחמה אסרה גרמניה על קיום כל האגודות הצמחוניות בשטחים שכבשה.[17] נאסר קיום מפגשי צמחונים, והללו נאלצו להיפגש בסתר. חברי האגודות הצמחוניות היו צפויים לחיפושים בבתיהם, והגסטפו החרים אפילו ספרי מתכונים צמחוניים.[18]

היטלר לא צידד בצמחונות מוסרית אלא להפך. הוא קבע ש"בטבע שולט חוק המאבק" (להבדיל מחוק ה"אהימסה" של גנדי). חמלה ונועם הליכות היו לתועבה בעיניו. הוא האמין שהכוח הוא הצדק ושהחזקים ראויים לנחול את הארץ. היטלר בז לפילוסופיית אי-האלימות של הצמחונות ולעג לגנדי. הוא רצה שהצעירים הגרמניים יהיו אכזריים אלימים, נטולי מורא וסמכותיים. פעם אמר: "מי שאין לו כוח מאבד את הזכות לחיים".

היטלר לא נהג לחוס על בעלי חיים. מאז מלחמת העולם הראשונה נהג להחזיק מפעם לפעם כלבים מסוגים שונים. עובדה זו אינה מלמדת בהכרח שהיה חובב חיות, כשם שצייד שמחזיק כלבים איננו חובב חיות. הוא נשא לעתים קרובות שוט כלבים ולפעמים הכה בו באכזריות את כלביו (הוא לא החזיק בו זמנית יותר מכלב אחד). בשנת 1926 הכה את כלבו באכזריות לעיניה של מימי רייטר, נערה בת 16 שהתעניינה בו ואותה ניסה להרשים. אותה נערה העידה: "הוא הצליף בכלבו כמו משוגע עם שוט הרכיבה שלו באחזו בכלב בחוזקה בקולר. הוא נהיה נלהב מאוד... לא יכולתי להאמין שאדם זה יכול להכות כך חיה ללא רחם - חיה שלפני רגע אמר שאינו יכול לחיות בלעדיה".[19] הוא החזיק בבונקר שלו בברלין כלבה מסוג "רועה גרמני" בשם בלונדי. ב-29.4.1945, יום לפני שהתאבד, הרעיל את הכלבה כדי לוודא שגלולות הציאניד שנתן לו הימלר יעילות. כשפינה הצבא הגרמני את חצי האי קרים התברר ש-30000 סוסים עומדים ליפול לידי הרוסים. היטלר ציווה מיד לשחוט את הסוסים.

מיתוס צמחוניותם של הנאצים

הצבא הגרמני וה-SS לא הלכו בדרכיו לכאורה של מנהיגו הנערץ ולא אימצו תפריט צמחוני. בעיר דרזדן היה מרכז אספקת הבשר של הצבא הגרמני. חיות משק מהארצות הכבושות היו נשלחות לדרזדן, נשחטות, נחתכות, מבושלות ונשלחות כבשר לצבא הגרמני. רק משטח קורסק שברוסיה נשלחו 280,000 פרות, 250,000 חזירים, ו-420,000 כבשים.[20] קצב השחיטה היה כה גדול עד שהביאו אנשים מהמדינות הכבושות כאסירי עבודה.

ממכתבים של מפקדי SS ומפקדי מחנות ריכוז עולה הרושם שאחת ההנאות הגדולות שלהם הייתה אכילת חיות. במכתב שכתב לאישתו קארל קרצ'מר, מפקד גדוד 4A ב-SS בדרגת אוברשטורמפיהרר, בתאריך 27.9.1942 הוא התלונן על הכל פרט לאוכל. לאחר תלונות על "המלחמה היהודית" שהוא צריך להילחם בה ועל מצב רוחו הקודר, הנובע גם מהנשים והילדים הרבים המתים שהוא רואה, משתנה נימת מכתבו והוא כותב: "ישנם יותר מ-200 [ברווזים] שמגעגעים פה וגם פרות, חזירים, תרנגולים ותרנגולי הודו. אנו חיים כמו נסיכים. היום, יום ראשון, אכלנו אווז צלוי (רבע לכל אחד). בערב נאכל יונים".[21]

לאחר מספר שבועות כתב קרצ'מר לאישתו כיצד מתוגמלים אנשיו לאחר עבודת הבוקר (ירייה באנשים): "יש תמיד אוכל טוב לצהריים - הרבה בשר והרבה שומן. יש לנו אספקת בשר משלנו: חזירים, כבשים, עגלים ופרות".[22]

אונטרשורמפיהרר יוהנס פאול קרמר, שהוצב כרופא במחנה אושוויץ בסתיו 1942, כתב ביומנו, שלמרות שהמחנה היה גרוע מאוד כפי שתואר לו, היו הטבות, שהיו הארוחות הטובות של אנשי ה-SS ואספקה קבועה של גופות בני אדם למחקריו על הרעבה. ב-31.8.1942 כתב ביומנו: "האוכל בחדר האוכל של הקצינים היה מצוין. הערב אכלנו כבד אווז כבוש". יומיים לאחר מכן כתב: "ב-3 בבוקר הייתי פעם ראשונה ב'זונדראקשן' (הריגה סיטונית של יהודים). התופת של דנטה נראה כמעט כקומדיה בהשוואה לזה. לא סתם קוראים לאושוויץ מחנה השמדה!". ב-6.9.1942 כתב: "היום יום ראשון, ארוחת צהריים מצוינת: מרק עגבניות, חצי עוף עם תפודים וכרוב אדום, קינוח וגלידה נפלאה".[23] במחנה אושוויץ היה בית מטבחיים לחיות לאספקת בשר לאנשי הסגל.

פרנץ שטנגל, מפקד מחנה טרבלינקה, אמר לגיתה סרני בריאיון שבדרך כלל הם אכלו בכל יום בצהריים בשר, תפוחי אדמה וירקות טריים.[24]

הכשרתם של חלק מקציני ה-SS כללה הרג טקסי של כלבי רועה גרמני (כלבי זאב) לאחר 12 שבועות שבהם גידלו אותם פרחי קצינים אלה. על פרח הקצונה היה להרוג אישית את הכלב באמצעות שבירת צווארו לנגד עיניו של מפקדו. הסיבה לנוהל זה הייתה ההנחה שזה יביא לרוח של עבודת צוות, משמעת וציות לפיהרר.[25]

הרמן גרינג, נשיא הרייכסטג ומפקד חיל האוויר הגרמני, השני בחשיבותו להיטלר ויורשו המיועד (לפני שהיטלר הדיחו לקראת סוף המלחמה), היה חובב ציד נלהב שאף בנה ארמון ציד לזכר אישתו. מהאמור עד כאן נמצאנו למדים שהנאצים לא התנזרו מבשר ומסוגים שונים של אכזריות לבעלי חיים אלא להפך.

ניסויים בבעלי חיים בגרמניה הנאצית

היטלר מונה לקנצלר גרמניה ב-30.1.1933. ב-24.11.1933 נחקק חוק (שכמובן לא היטלר ניסח אותו), שהכיל בין השאר גם הגבלות על ביצוע ניסויים בבעלי חיים. התגלגל לידי צילום עמוד מספר 42 מכתב העת הרפואי הבריטי הנודע THE LANCET, מתאריך 6.1.1934, שבו תורגם הסעיף מהחוק, שעוסק בהסדרת ניסויים בבעלי חיים (סעיף 3) ונכתב בו כך:

"כל הניסויים בבעלי חיים הגורמים כאב חזק או פציעה אסורים אלא אם כן הותרו במפורש מכוח קיומם של שלושה סעיפים:

(1) שר הפנים רשאי בהמלצת הרשויות המתאימות להתיר למוסדות מדעיים או למעבדות לבצע ניסויים מדעיים בבעלי-חיים חיים (living animals), אם ברשותו של המנהל המדעי נמצא הציוד הטכני הדרוש וההסדרים הנאותים לביצוע הניסוי והתחייבות להשגחה טובה על החיה. שר הפנים רשאי להסמיך רשויות אחרות למתן ההיתר.

(2) ...ניסויים למטרות מחקר יבוצעו רק אם הם עשויים להביא לתוצאה שטרם בוססה במדע או אם הם מבוצעים כדי לפתור בעיה בלתי פתורה... ניסויים למטרות הוראה מותרים רק אם חומר עזר לימודי אחר אינו מספק.

(3) הגבלות אלה אינן חלות על ניסויים בחיות למטרות ייצור תרכיבים, קביעת מחלה באדם או בחיות, או השגת ובחינת נסיובים וחיסונים..."

חוק זה מתיר למעשה ניסויים בבעלי חיים בכל תחום שהוא, אפילו למטרות הדגמה והוראה. חוק דומה לזה קיים בישראל ובארצות רבות אחרות בימינו אנו. למעשה אין מדינה בעולם שאוסרת על ניסויים בבעלי חיים. החוק הישראלי - חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) התשנ"ד-1994 - קובע בסעיף 9: לא יינתן היתר לעריכת ניסויים בבעל חיים אם ניתן להשיג את מטרת הניסוי בדרכים חלופיות סבירות. מבין אנשי הוועדות שקובעות מהן "דרכים חילופיות סבירות" יש רוב מוחלט לנסיינים ובעלי אינטרסים בניסויים ולכן אין ניסויים שאינם מאושרים.

ב-1931 חוקק משטר ווימר בגרמניה חוק שקבע שניסויים בבני אדם יתבצעו רק אם קדמו להם ניסויים בבעלי חיים. הנאצים לא שינו חוק זה והוא נותר בתוקף. הרופאים הנאצים ערכו ניסויים הן בבעלי חיים והן בבני אדם. לדוגמא, ב-15.5.1941 כתב ד'"ר קארל רשר (Karl Rascher), רופא מחיל האוויר הגרמני, מכתב להימלר וביקשו שיעמיד לרשותו שניים-שלושה "פושעים מקצועיים" מאסירי המחנות כדי לנסות ציוד צניחה. רשר הסביר שניסויים בבני אדם "חיוניים", שכן "אי אפשר לערוך מחקר זה על קופים, כפי שניסו עד עתה, כי קופים מספקים תנאי ניסוי שונים לחלוטין." הימלר נענה לבקשתו של רשר. מכתב זה מצוי בפרוטוקולים של משפטי נירנברג. בספרו על ניסויים בבעלי חיים כתב ג'ון ויויאן (John Vyvyan) שכל הניסויים בבני אדם בגרמניה הנאצית היו בהמשך או במקביל לניסויים בבני אדם וזה צוין במפורש בתיאורי ניסויים אלה שפורסמו בספרות המדעית. בנוסף כתב ויויאן שבמחנות הריכוז בוכנוולד ואושוויץ בוצעו בו-זמנית ניסויים בבני אדם ובבעלי חיים כחלקים מאותה תכנית מחקר.[26]

ניסויים בבעלי חיים בגרמניה הנאצית בוצעו כמובן גם ללא קשר לניסויים בבני אדם. בספרו של רוברט פרוקטור "המלחמה הנאצית בסרטן"[27](ע' 99) מתואר כיצד הצליחו נסיינים נאצים לגרום לסרטן ריאות ניסויי ל-25% מהעכברים שגודלו בפיר של מכרה, כדי להראות שבמכרות יש חומרים שגורמים לסרטן הריאות. ב-1943 תכננו השלטונות הגרמניים הקמת "חוות גידולים", שבה תגודלנה חיות שתשמשנה במחקר הסרטן (ע' 261).

סוף דבר

במאמרי זה הפרכתי את הטענות שלנאצים ולהיטלר בראשם היה יחס טוב באופן מיוחד כלפי בעלי חיים. תפיסת עולם המאמינה בנחיתות של אחרים ובכך שנחיתות מצדיקה ניצול פוגעת בהכרח בבני אדם ובבעלי חיים כאחד.

אירוינג מ. קופי: "מבוא ללוגיקה", ע' 81-82, מהדורה שלישית, הוצאת יחדיו, תל-אביב, 1977.
מודי קרייטמן: "יצאו מהכלובים", "ידיעות אחרונות", ע' 11, 13.10.04.
http://www.fact.on.ca/news/news9912/ts99120b.htm
Kellert and Felthous "Childhood Cruelty Toward Animals Among Criminals and Non-Criminals", Human Relations Volume 38, No. 12, PP. 1113 - 1129, 1985.
Quoted in http://www.cfhs.ca/Programs/HumaneEducation/ViolenceLink/ccbackgrounder4.htm
Miller C: Childhood animal cruelty and interpersonal violence. Clin Psychol Rev. 2001 Jul;21(5):735-49.
Redlich, Fritz, Hitler: Diagnosis of a Destructive Prophet. pp 66-67, New-York: Oxford University Press, 1999.
Kressel, Neil J. Mass Hate: The Global Rise of Genocide and Terror. p 133, New-York: Perseus Books, 1996.
Colin Spencer, The Heretic's Feast: A History of Vegetarianism. p 306, London: Fourth Estate, 1990.
Waite, Robert G. L. The Psychopatic God Adolf Hitler. p 47, New-York: Basic Books, 1977.
Waite, p 27.
Kapleau, Philip. ToCherrish All Life: A Buddhist Case for Becoming Vegetarian, second edition. p 103, Rochester, NY: The Zen Center, 1986.
Redlich, p 78.
Dione Lucas, The Gourmet Cooking School Cookbook: Classic Recipes, Menus, and Methods as Taught in the Classes of the Gourmet Cooking School. p 89, New York: Bernard Geis Associates, 1964.
Robert Payne. The Life and Death of Adolf Hitler.p 346, New York: Praeger, 1973.
Redlich, p 249.
פקח בן רמליהו היה אחד ממלכי ישראל שעשה הרע בעיני ה' ואף מסופר עליו שהרג מאה ועשרים אלף מבני יהודה ביום אחד (דברי הימים ב', כ"ח, פסוק 6).
Spencer, p 308-9.
Rynn Berry, Hitler: Neither Vegetarian Nor Animal Lover. P 59, New York, Pythagorean Publishers, 2004.
Waite, p 192.
Sax, Boria. Animals in the Third Reich: Pets, Scapegoats, and the Holocaust, p 146-7, New-York: Continuum, 2000.
Klee, Ernst, Willi Dressen, and Volker Riess, eds. "The Good Old Days": The Holocaust as Seen by Its Perpetrators and Bystanders, pp 164-5, New-York: Free Press, 1991.
Klee, p 167.
Klee, p 257-261.
Sereny, Gitta. Into That Darkness: An Examination of Conscience, pp 168-170, New-York: Vintage, 1983.
Sax, p 169.
John Vyvyan. The Dark Face of Science, p 159, Micah Publications, 1989.
Robert Proctor, The Nazi War on Cancer. Princeton University Press, 1999.