היחס לבעלי חיים בתורה

מאת: יונתן טיקוצקי ואריאל לביא.

פתח דבר

את היסוד ליחס הראוי לבעלי-חיים עפ"י התורה ניתן למצוא בציווי האלמותי: 'לא תרצח'.[1] לציווי זה לא הושמו שום מגבלות, באדם או בחיה, ואולי ניתן להניח שהכוונה הייתה לאסור גם רצח של בעלי-חיים. הנחה זו מתחזקת כאשר מביטים בתהליך ההיסטורי שמפרטת התורה. האידיאל התורני הנו חברה צמחונית אשר איננה ניזונה כלל מן החי (כולל ביצים וחלב), כפי שאנו רואים בעשרת הדורות מאדם הראשון ועד נח, אשר צוו כך: 'הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע, לכם יהיה לאכלה'.[2] ברור לנו כי הקב"ה לא היה מצווה את האדם הראשון לאכול מזונות העשויים להזיק לגופו, או מונע ממנו מזונות הנחוצים לו, ומכאן שהמזונות אשר פורטו בפסוק הנ"ל הנם תמצית התזונה הראויה והמושלמת לאדם: פירות וירקות חיים, טריים, אורגניים ובלתי-מעובדים.

רק עשרה דורות מאוחר יותר, ולאחר המבול, כאשר התברר כי המין האנושי איננו מסוגל לעמוד באידיאל שהוצב מולו הונמכה גם הדרישה עצמה: 'כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל'.[3] אמר רב, מגדולי אמוראי בבל: 'אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה... וכשבאו בני נח התיר להם'.[4] ירידה זו נמשכה לאורך הדורות עד שכיום ישנם עמים שלמים אשר כמעט כל תזונתם מבוססת על עולם החי, שומן וכימיקלים. התוצאות ניכרות בהשמנה המופרזת ובריבוי המחלות והמוות בטרם-עת הנובעים מכך.

אם כך, מדוע הותרה אכילת הבשר ולא נאסרה מלכתחילה, גם עבור נח וצאצאיו? כנראה שבעניין זה נאלצה התורה להשלים עם המציאות, כפי שנעשה במקרים רבים אחרים. אך הונחו בתוכה היסודות אשר ברבות הימים עתיד להיעשות בהם שימוש בכדי לשנות מהלכים, כאשר מתברר כי הם אינם תואמים את רוח התורה עצמה. הם ניתנו בצורתם ההיא מכיוון שהדור שחי בעת חקיקתם לא היה מסוגל לקבל את הדברים בשלמותם, ולכן הוצבו סייגים שונים אשר לאורך הדורות צומצמו עוד ועוד עד כדי ביטול המעשים הבלתי-ראויים עצמם. דוגמא בולטת ל'התחשבות' התורה במצב האנושי הנה מצוות 'יפת תואר', בה הותר לבני ישראל לשאת שבויות מלחמה תחת הגבלות רבות, וחכמים אומרים כי מצוה זו 'דיברה כנגד יצר הרע' (ולמותר לציין שהיא בטלה ברבות הימים). כמו-כן בולט העניין בדיני הנפשות, אשר שוכללו בימי בית-שני בצורה כזו שהפכה את ההוצאה להורג לדבר נדיר ביותר (סנהדרין שהייתה מוציאה אדם להורג פעם בשבעים שנים הייתה נקראת 'קטלנית'), ובריבוי הנשים (אשר במקור הותר בכדי למנוע ניאוף) אשר בוטל על-ידי רבנו גרשם מאור הגולה להלכה לפני למעלה מאלף שנים, ולמעשה הוא נעלם כבר זמן רב קודם לכן. ר' יוסף אלבו מבאר את ההיתר שניתן בדיעבד לאכילת בשר בכך ש'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך'.[5] הרב קוק מוסיף בעניין זה התוויה מוסרית כללית:
אין ספק בדבר, שאלו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים? לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל, ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה.[6]

צער בעלי-חיים

לפני שנעסוק במורכבות היחס לבעלי-החיים בהתחשב בעבודת הקורבנות ובהיתר לאוכלם נדגיש כי אלו שני ההיתרים היחידים אשר ישנם, על-פי התורה, לפגוע בבעלי-חיים. אין לפגוע בבעלי-חיים בשום מצב ומתוקף שום סיבה אחרת, ולמעשה הדרישה ההלכתית הנה הפוכה: יש להקפיד שלא לגרום צער לבעלי-חיים ולטפל בהם כראוי. לדוגמא: ביום השבת מצווה היהודי לתת מנוחה אפילו לבהמותיו, וכן כאשר חוזר אדם לביתו הוא מצווה לדאוג לחיות הבית לפני שהוא דואג לעצמו; דוגמא בולטת נוספת נמצאת במצוות 'פריקה וטעינה', המופיעה בפרשת 'משפטים'.

אם כך, מהי מהות הרדייה המוזכרת בתורה: 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ'?[7] ניתן להסביר זאת עפ"י הרב קוק: 'אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות שהרדייה האמורה בתורה אינה מכוונת לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו'.[8] בימינו ניתן להתבונן ברב עובדיה יוסף, למשל, אשר פסק להלכה כי 'אין ספק שעצם עריכת מלחמת שוורים הוא בניגוד לרוח התורה הקדושה, שהיא תרבות אנשים חטאים ואכזריים. וכן אסור לעסוק בציד חיות ועופות לשעשוע והנאה'.[9]

כאן המקום לציין שבעיה מרכזית שניתן לזהות מבחינה תורנית בתעשיית הבשר הנה בעצם אופן הגידול של בעלי-החיים. אופן הגידול של בעלי-החיים במשק התעשייתי המודרני הנו אכזרי ביותר והוא עושה שימוש בכלים טכנולוגיים רבי-עוצמה בכדי להפיק את המירב מבעלי-החיים שברשותו, תוך צמצום התשומות כלל האפשר, כאשר לרוב הדבר כרוך בסבל לבעלי-החיים עצמם. יתכן ומדובר במעבר על הלכות צער בעלי-חיים ממש, אך לא כאן המקום והכתפיים לפסוק בעניין.

"אין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם לא בגלל דבר אחר"
הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק י"ג

תזונת האדם

כפי שראינו בפרשת 'תצוה', התורה נועדה לתת הכוונה למעשי האדם כך שהם יגלו את מלכות ה' בעולם, ושבכדי להביא להגשמת מלכות זו יש צורך בפעולות גשמיות ורוחניות רבות. למעשה מדובר בתהליך בלתי-פוסק של התקדשות בכל תחומי החיים, הן הפרטיים והן הכלליים. כדי להשיג מדרגה זו יש ליצור דעת מבוררת, ולזכך את הכלים הגשמיים כדי שיוכלו לקבל אור רוחני. היהדות איננה שואפת לביטול הגוף ככלי חסר-חשיבות אלא לקידושו ובכך להופכו לכלי ראוי להשראת השכינה בתוכו. מצד שני יש להדגיש כי תיקון הגוף איננו עומד לבדו אלא כחלק ממארג שלם של זיכוך רוחני וחברתי. אחד הדברים הראשונים אשר יש לבחון בעניין זה הנו את חשיבות תיקון התזונה כחלק מתיקון האדם.

ידוע עוד מימי הגמרא כי בריאות האדם תלויה במידה רבה, אם לא מוחלטת, בטיב המזון ובאיכות עיכולו. הגמרא עצמה מציעה שורות של עצות לבחירת המזון הראוי (רבות מהן מרוכזות במסכת ברכות) ורבים מחכמי ישראל לדורותיהם ניסו לברר מהי התזונה הראויה לאדם, כולל הרמב"ם. מבחינה רוחנית לכל מזון ישנה איכות מסוימת, וכאשר האדם ניזון ממנו הוא סופג לתוכו גם את אותה איכות. על-כן מצווה התורה להימנע ממאכלים מסוימים כדי לא להידבק באיכויות השליליות הטמונות בהם. מצד אחד דברים אלו אינם מושאים למחקר מדעי, והדרך היחידה לגלותם הנה גילויים על-ידי בוראם עצמו, כפי שנתגלה לעם-ישראל במעמד הר סיני. אך מצד שני, ישנם דברים אשר ניתן להבין את טעמיהם בכוח השכל. לענייננו ניתן לומר שאדם אשר תזונתו מבוססת על סבל של יצורים חיים אחרים, אשר בפירוש מסוגלים לחוש סבל ולהביע צער, עשוי להטמיע בתוך נפשו קהות רגשית לסבלו של הזולת. קהות זו איננה נעלמת ברגע שהוא נתקל בסבל אנושי, אלא היא מקרינה על כל תחומי חייו. לא נרחיק לכת ונאמר שאכזריות המין האנושי הקיימת כיום נובעת כל-כולה מאכילת הבשר, אבל אין ספק שלדבר יש חלק בכך. ישאל השואל, אם כך, כיצד ניתן להסביר את קיומם של המוני אנשים סבלניים ונוחים לבריות אשר עדיין ניזונים מבשר? ובכן, בימינו נוצר מצב ייחודי בו התעשייה בכללותה, ותעשיית המזון בפרט, עברה תהליך של ביזור במסגרת 'חלוקת העבודה'. כל מוצר הנמכר בחנויות הנו תולדה של תהליכים רבים אשר נעשו במקומות שונים, ולעתים מוצר אחד מורכב מחלקים שיוצרו במספר מדינות שונות ברחבי העולם והורכבו לכדי מוצר מוגמר במדינה נוספת. ישנו כיום ניכור כמעט מוחלט בין הצרכן לבין היצרן, וגם בינו לבין חומרי-הגלם. 'חומרי-הגלם' של תעשיית המזון מן החי הנם בעלי-חיים ובשונה מתקופות קדומות יותר, בהן בעלי-החיים גודלו במשק הסמוך לבית, כיום בעלי-החיים מגודלים במשקים תעשייתיים הרחוקים מעינו ומלבו של הצרכן. הצרכן התמים איננו מודע לסבל הנגרם לבעלי-החיים בשביל שהוא יוכל לאכול שניצל, ולמעשה בתודעתו (ברובד העמוק, לא הרציונלי) הבשר פשוט גדל על המדפים בסופרמרקט. כך נוצר מצב שבו חלק מהאנשים יכולים להמשיך לאכול בשר מבלי שהדבר ישפיע כלל על נפשם באופן מודע, מה גם שחברות המזון משקיעות מאמצים רבים בכדי להסוות את הסבל שהן גורמות לבעלי-החיים ע"י כך שהן מציגות אותם כיצורים שמחים ומאושרים על עטיפות המזון (לעולם לא תראו תרנגולת זועקת מכאבים על עטיפת חבילת השניצלים, היא תמיד תחייך בשמחה). סביר להניח שאילו חברות המזון היו מחוייבות להראות תמונות מתהליך ייצור המזון על עטיפות המוצר המוגמר (כשם שחברות הטבק מחויבות להדביק אזהרה מפני מוות בטרם-עת על חבילות הסיגריות) היו רווחיהן יורדים בצורה דרסטית.

אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת.
מסכת ברכות דף מ עמוד א

כך נוצר תהליך פרדוכסלי, שבו ככל שתהליך הגידול של בעלי-החיים נעשה אכזרי וקשה יותר כך הוא רחוק מעיני מרבית הבריות ואינו משפיע על חייהן. זאת בניגוד לחברה הקדומה בה תהליך הגידול היה נעים הרבה יותר ולמעשה עיקר הסבל נגרם לחיה רק בעת השחיטה, ואז גם היה הדבר קרוב לעיניו וללבו של האדם. ש"י עגנון מספר בסיפורו 'דמעות' על יהודי אחד ששאל את חברו האם הוא פגש פעם את הבעל-שם-טוב. ענה לו החבר שהוא מעולם לא פגש אותו, אבל הוא מכיר גוי אחד שפגש אותו. מעשה שהיה כך היה: אותו חבר הגיע לעיירה שבה עבד הבעל-שם-טוב כשוחט ובודק לפני שהתגלה והחל להפיץ את תורת החסידות. אותו חבר עבד שם כשוחט מאוחר יותר, והוא מספר כי באחד הימים עמד והשחיז את סכינו, והרטיב אותה במים בכדי להיטיב את ההשחזה. עמד לידו הגוי שהשגיח על השחיטה של בהמתו ונענע בראשו לאות אכזבה. 'מה העניין?' שאל אותו חבר. ענה לו הגוי: 'הבעל-שם היה מרטיב את האבן בדמעותיו'.

בצער שהביע הבעל-שם-טוב על שחיטת החיה הוא מצטרף לשורה ארוכה ומכובדת של רבנים והוגים יהודיים[10] אשר דיברו כנגד אכילת הבשר לאורך הדורות. נביא דוגמא נוספת מדבריו של רבי יוסף אלבו אשר כתב: 'מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות, חמה, ושטף אף, ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש'.[11] עוד נביא מדבריו של דון יצחק אברבנאל, אשר בפרשנויותיו נעזרנו בתחילת ספר 'בראשית':
אמר הקב"ה למשה: הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן ייעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה 'אריה כבקר יאכל תבן' (ישעיהו יא:ז).[12]

מלבד ההשלכות הגופניות והרוחניות הישירות שיש לתזונה הבשרית הלקויה על האדם, יש לעניין זה גם השלכות סביבתיות חמורות. ההתמקדות בכמות המזון, במקום באיכותו, במטרה לייצר רווחים גדולים ככל האפשר הביאה לשימוש מסיבי בחומרי הדברה ודישון כימיים אשר מרעילים הן את מזוננו והן את סביבתנו. לכאורה מדובר על גידול צמחים בלבד אבל יש לשים לב למשוואה הפשוטה האומרת שעל כל שבעה ק"ג של תבואה, אשר יכלה לשמש למאכל אדם, ניתן לייצר בקושי ק"ג אחד של בשר למאכל אדם (פי שבע קלוריות). מכאן שגידול הבקר מביא לייצור חקלאי מופרז נוסף, אשר כדי לספקו מבוראים בכל שנה אלפי דונמים של יערות גשם בדרום-אמריקה (כדי ליצור שטחי-מרעה). לגידול הבקר ישנן השלכות חמורות גם בתחום זיהום המים, האוויר ואפקט החממה עקב הפרשות הבהמות המסיביות. האדמה כורעת תחת הנטל ואין איש מקשיב לחוכמה הנצחית הטמונה בתזונה הטבעית אשר יועדה לנו כבני-אדם.

משמעות הקורבנות

נותרה לנו עוד שאלה אחת והיא שאלת הקורבנות - מדוע הותרו קורבנות כה רבים, מה משמעותם ומה יהיה עתידם. אין אפשרות לפסוק כאן באופן חד-משמעי, אלא להציג מספר רעיונות אשר יכולים לסייע בביאור העניין. עצם התרת הקורבנות מן החי באה מאותו מקום ממנו באה התרת אכילת החיות, וגם באופן דומה - מלאכת הקורבנות הותרה רק תחת מספר עצום של סייגים והגבלות ובמקום פולחן מרכזי בלבד. יש לזכור כי עם ישראל שיצא ממצרים היה משועבד במשך למעלה ממאתיים שנים לעם עובד אלילים והוא ספג רבים ממנהגיו. היה זה בלתי ריאלי לדרוש מן העם לחדול מכל פעילות פולחנית דומה, שכן הוא לא היה עומד במשימה ונופל שוב ושוב לעבודה זרה, ולראיה: הוא אכן נפל בחטא העגל.

כך מסביר ספר הזהר את הטעם להקרבת השור: '[קרבן] שור, הוא על מה שחטאו בעגל, דהיינו לתיקון הפגם'.[13] אך גם לעניין הקורבנות מן החי ישנם תחליפים מבחינה הלכתית, וישנן דעות הגורסות בפירוש שבבית-המקדש השלישי, אשר יקום במהרה בימינו בע"ה, לא יהיו עוד קורבנות מן החי אלא רק מן הצומח.

מקורות:

  1. שמות כ:יב, וכן גם בדברים ה:טז.
  2. בראשית א:כט.
  3. בראשית ט:ג.
  4. סנהדרין נט ע"ב.
  5. ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק טו. במילים 'יפת תואר' מתכוון הרב להיתר לשאת אשה שבוית-מלחמה, תחת מגבלות רבות, אשר איננו תקף עוד בימינו.
  6. 'חזון הצמחונות והשלום', עמ' יד.
  7. בראשית א:כח.
  8. "חזון הצמחונות והשלום", אפיקים בנגב, ב'.
  9. הרב עובדיה יוסף, ילקוט יוסף, קיצור שולחן-ערוך סימן קעח, הלכה ו.
  10. בין האנשים המפורסמים של אותו שליט אזרחי. בין הבולטים שבחכמי אומות-העולם אשר הטיפו כנגד אכילת הבשר ניתן למצוא את פיתגורס, מרקוס אורליוס (המוזכר גם בגמרא בשם 'אנטונינוס' כאחד הקיסרים שהיטיבו עם עם-ישראל), שייקספיר, ג'ון סטיוארט מיל, ליאונרדו דה-וינצ'י ולב טולסטוי (אשר ממנו שאב א. ד. גורדון השראה רבה, ולאחר שהכריע להפוך לצמחוני הפסיק להניח תפילין אך נשאר דתי).
  11. ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק טו.
  12. פירוש אברבנאל לשמות טז:ד.
  13. שם, סימן לב.