"כל יום הוא טרבלינקה"- ספרו של צ'רלס פטרסון

מאת: יריב גלבוע

article_eternal_t (34K)

ניתן לקנות את הספר דרכנו. מחיר הספר: 47 ש"ח + משלוח: 10 ש"ח. לרכישת הספר פנו אלינו

בסוף ינואר 2006 יצא לאור בישראל בהוצאת "פרדס" ספרו של ההיסטוריון וחוקר השואה צ'רלס פטרסון, בשמו העברי "כל יום הוא טרבלינקה". הספר טוען כי ניצול בעלי-החיים היווה מודל והשראה לזוועות שבני-אדם ביצעו זה בזה, כשהעבדות והשואה הן רק שתיים מהדוגמאות היותר דרמטיות. כדבריו של פטרסון:

"אני מוכיח שניצול בעלי-חיים וטביחתם היו והנם המודלים והגורמים המניעים לדיכוי ולאלימות אנושיים - מלחמה, טרור, עבדות, רצח עם וזוועות אחרות לאינספור שאנו, בני-האדם, מתעקשים לגרום אחד לשני. בספר אני מראה כיצד הוביל שעבוד בעלי-החיים (ביות) לעבדות אנושית, כיצד הובילה הרביית בעלי-החיים המבויתים לעיקור בכפייה, להמתות 'חסד' ולרצח עם, וכיצד הובילה שחיטה תעשייתית של בעלי-חיים לרצח שיטתי כמו-תעשייתי של בני אדם".

הספר פורסם לראשונה במרץ 2002 בניו יורק ועד עתה תורגם ויצא לאור בגרמניה, איטליה, פולין, קרואטיה וצ'כיה. גם בצרפת ובספרד הוא בתהליכי תרגום והוצאה לאור. צעדיו הראשונים של הספר היו קשים: הספר נכתב במשך ארבע שנים ו-83 הוצאות ספרים סירבו להוציאו בארה"ב, מהסיבה שקיומו של קשר הדוק בין ניצול בעלי-חיים לבין השואה אינו ברור ומוסכם כלל ועיקר. הרבה אנשים מוצאים טענה זו מרגיזה ומקוממת ואפילו פוגעת בזכר קורבנות השואה (איני סבור כך אלא להפך, ולזאת אקדיש מאמר נפרד בשל גודל היריעה). כמו כן לאדם הרגיל שאינו טבעוני לא יהיה נעים לקרוא שהוא מתייחס באופן "נאצי" לחיות בעצם אוכלו אותן או את תוצרתן.1

צ'רלס פטרסון הוא מחבר ומחבר שותף של יותר מעשרה ספרים. ספרו הראשון היה "אנטישמיות - הדרך לשואה וממנה". הספר האחרון שכתב לפני "כל יום הוא טרבלינקה" הוא "מבוכנוולד לקרנג'י-הול" (נכתב עם מחבר נוסף - מריאן פילר). פטרסון הוסמך כדוקטור להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. סקירות של פטרסון על ספרים חדשים העוסקים בשואה פורסמו בכתב העת הדו-חודשי "הקרבה והתנגדות", היוצא לאור בתמיכת אגודת החברים הבין-לאומית של יד ושם. בתחילת שנות התשעים הוא התחיל להבין את הניצול הזוועתי של בעלי-החיים על ידי בני האדם. בפתיחת ספרו הוא כותב:

"... ביליתי את שנות התבגרותי ואת מרבית חיי הבוגרים מתוך עיוורון גמור למידה שבה החברה שלנו מושתתת על אלימות ממוסדת נגד בעלי-החיים. במשך זמן רב לא עלה בדעתי לערער או אפילו לתהות על מצב עניינים זה ועל ההשקפה המגולמת בו".

הספר מתועד היטב, עשיר בדוגמאות ושפתו קולחת, גם הודות לתרגומו המצוין של עודד וולקשטיין. אולם הספר אינו קל לקריאה, כי מתוארים בו פשעים שגרמו סבל למכביר - הן של בני אדם לבני אדם והן של בני אדם לבעלי-חיים. במיוחד קשה לקרוא את הפרק החמישי, המתאר קווי דמיון בין הקורה במשחטות בארה"ב לבין שיטות ההשמדה הנאציות.2 לאחר שקראתי את הספר נוכחתי שהוא מוכיח מבחינה היסטורית, שהאלימות האנושית אינה עוצרת בבעלי-חיים אלא ממשיכה גם לבני אדם.

להלן אנסה לתאר את המבנה הרעיוני שמציג פטרסון בספר.

הפרק הראשון

פותח בסקירת תחילתה של ההפרדה הגדולה בין בני האדם לבעלי-החיים, שהתאפשרה בשל ההתפתחות הטכנולוגית הגדולה של האדם, שנתנה לבני האדם את היכולת לנצל לצורכיהם את תושביו האחרים של כדור הארץ. ניצול זה קם והיה לא רק בשל עליונות טכנולוגית אלא בעיקר עקב האידיאולוגיה ששלטה ושולטת גם עכשיו, שערכם של חיים מסוימים עולה על ערכם של חיים אחרים, שבעלי הכוח זכאים לנצל את אלה שאין להם כוח ושראוי להקריב את החלשים למען טובת הכלל.

פטרסון סוקר את תחילת ניצולם של בעלי-החיים לטובת האדם כדי להפיק בשר, חלב, עורות וכוח-עבודה - תהליך שנהוג לכנותו בלשון נקייה "ביות". הרועים קנו לעצמם שליטה על כושר התנועה והרבייה של החיות על ידי כליאה, קשירת רגליים, שרשראות, סירוס והכלאה מכוונת. החיות היו מומתות ונאכלות - כל אלה דברים אכזריים בעליל. כדי להקים חיץ רגשי בינם לבין שבוייהם, שיקל על מצפונם, אימצו הרועים והחקלאים מנגנונים של ניכור, התרצה ולשון נקייה. המנגנון העיקרי היה אימוץ של השקפה על עליונותו של האדם על חיות אלה, שבמסגרתה נוטלים להם בני האדם את הזכות לקבוע את גורל בעלי-החיים "שלהם". מספר היסטוריונים טוענים ששליטתם של בני האדם ביצורים הנחותים מהם יצרה את הדגם המנטלי לצורות רבות של דיכוי. למשל, קארל ג'קובי טוען שאין זה צירוף מקרים בלבד שהאזור שבו נתגלו עקבותיה הראשונים של החקלאות - המזרח התיכון - הוא גם האזור שבו נתגלו עקבותיה הראשונים של העבדות, שלא הייתה אלא החלתו של עקרון הביות על בני אדם. בהמשך משווה פטרסון את הפרקטיקות שהיו נהוגות בעבדים ומוצא דמיון מצמרר בינן לבין הפרקטיקות שהיו נהוגות בחיות משק, כגון סירוס, צריבת מספרים מזהים וכבילה בשרשראות.

פטרסון קובע שהדתות שנוצרו בתרבויות המוכרות לנו קידשו את האמונה שהעולם נברא למען המין האנושי מפני ששיקפו את המציאות הפוליטית והחברתית ששררה בשעת חיבורן, בפרט הנצרות, הדת הראשית של העולם המתועש, שהטמיעה אל תוכה את העמדות שרווחו בתרבות היוונית ובמקרא בדבר עליונותו של האדם (בלא שתאמץ את מעט הסייגים של חמלה לחיות שבחוקי עם ישראל הקדום). ההוגים המובילים במחשבה האירופית המשיכו לאחוז באמונה שהאדם הוא מעל בעלי-החיים, והשיא היה בכתביו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט מהמאה ה 17, שקבע שבעלי-חיים הם בבחינת מנגנונים אוטומטיים ותו לא. השילוב בין האמונה הנוצרית שבעלי-החיים נבראו למען האדם לבין האמונה של דקארט שבעלי-החיים אינם יכולים לסבול נתן את ההיתר לעשות בהם כל שימוש, פוגעני ככל שיהיה, מתוך חסינות מוחלטת מביקורת ומעונש. עד היום ישנם מלומדים שמאמינים שלבעלי-חיים אין רגשות או אנשים שבטוחים שדגים אינם מסוגלים להרגיש כאב. השימושים שעושים בבעלי-חיים הם אכזריים מאוד: ציד, הפקת בשר, ניסויים בבעלי-חיים וגילויים אחרים של אכזריות, כולל הפקת ביצים וחלב. מאחר שהנזקים הנגרמים לחיות מהפקת ביציהן וחלבן אינם מוכרים בציבור ארחיב מעט. להפקת ביצים הורגים את האפרוחים הזכרים, כולאים את התרנגולות המטילות בכלובים צפופים והורגים אותן בגיל שנתיים וחצי כשתנובת ביציהן פוחתת. להפקת חלב כולאים ברפת את הפרות, מפרידים את העגלים בגיל צעיר מהאימהות כדי לגדל אותם לבשר, ושולחים את הפרה לשחיטה בגיל צעיר כשתנובת החלב פוחתת. אילו היו דברים אלה מבוצעים על בני אדם הם היו נחשבים כפשע נגד האנושות. מכיוון שהם מבוצעים על בעלי-חיים הם נורמטיביים לחלוטין.

פה מגלה פטרסון את עקרון הבומרנג, שחזר וחוזר מבעלי-החיים נגד בני האדם: המוסר המקדם ומצדיק את ניצולם של בעלי-החיים הוא שהתיר את דיכוים של בני אדם שהוצבו במדרגתן של החיות. אם יש היררכיה בעולם ישנן תכונות שמי שחסר אותן ראוי להיחשב כ"תת אנושי". מי שהוערכו כאנושיים פחות נתפסו כבהמות עבודה שראוי לרסן, לביית ולאלף, או לחילופין להדביר כטורפים מזיקים.

למשל, הביולוג והפילוסוף הגרמני ארנסט האקל (1834-1919), שלרעיונותיו נודעה השפעה רבה על האידיאולוגיה הנאצית, טען כי מאחר שהגזעים הבלתי אירופיים "מגלים זיקה פסיכולוגית הדוקה יותר ליונקים הפראיים (קופים וכלבים) מאשר לאירופאים המתורבתים, לא נותרת בידינו בררה אלא לייחס לחייהם ערך שונה בתכלית".

בפרק השני

מוכיח פטרסון שהשפלת בני אדם על ידי השוואתם לחיות מועידה את הקבוצה המושפלת לניצול ולרצח. למשל, במהלך המאות ה 17 וה 18 נערכו דיונים נרחבים בדבר טבעם החייתי של השחורים, עבדים ובני חורין כאחד, ומיניותם הבהמית והפראית, שבעקבותיה הוקצתה להם תחתיתו של הסולם ההיררכי לצדן של החיות. בשנים שקדמו לטבח שנערך בבני העם הארמני נהגו הטורקים העותומאנים להתייחס אל הארמנים בכינוי "רג'ה" (בקר) והנאצים הציגו את היהודים כעכברושים.

המדע נרתם לחיזוק השוואה זו. במאה ה 19 שקדו המדענים האירופים על פיתוחן של תיאוריות שונות, שעיגנו את אי השוויון השורר בין בני אדם בהבדלים של גזע, מגדר ומעמד ורוממו את הזכרים האירופיים הלבנים על אחרים - נשים, יהודים ותושביהם של יבשות אחרות.

אדולף היטלר היה אחד ממוקיריו הגדולים של הטבח שנערך בעמיה הילידים של אמריקה. הוא שאב השראה מכיבושה של אמריקה הצפונית בידי הלבנים, וראה בו עדות ליעילותו המעשית של רצח עם כאמצעי במלחמה נגד גזעים נחותים. הקולוניאליסטים האירופיים שהגיעו לאמריקה משנת 1492, כמו הנאצים באירופה בשלב יותר מאוחר, ראו בילידים של אמריקה יצורים נחותים בלתי אנושיים וקרובים אל החיות. הם תיארו אותם כחיות פרא וכבהמות. ברטולומיאו דה לה קאזה (1474-1566) מתאר בחיבור המוקדש לשנותיו הראשונות של הכיבוש הספרדי באמריקה את מעשי הזוועה שביצעו הספרדים בילידיה של אמריקה. הוא עושה זאת תוך השוואה לדרך שבה נהגו הספרדים בבעלי-חיים במולדתם.

השפלת היהודים למדרגתן של החיות ראשיתה בשחר הנצרות, ובגרמניה רווחו עמדות אלה זמן רב לפני עליית הנאצים לשלטון. היטלר השווה ב 1924 בספרו "מיין קמפף" את היהודים לחיידקים מסוכנים. במחנה הריכוז לנשים ברוונסברוק ייחדו הגרמנים את הכינוי "שפנות ניסיון", לאסירות שנגרמו להן פצעי נמק ונערכו בהן ניסויים בהשתלת מח עצם. מגדה ו', רופאה ניצולת אושוויץ, סיפרה כי יוזף מנגלה נהג ביהודים "כמו בחיות מעבדה", מאחר ש"בעיניו השתייכנו באמת לזן נחות יותר".

האומנית והסופרת ג'ודי שיקגו כתבה בספרה "פרוייקט השואה", כי כדי להביא להשמדתם של בני עם אחר יש להקדים ולמחוק את אנושיותם ולהציגם כחיות.

בפרק השלישי

מתאר פטרסון את צמיחת תעשיית הבשר בארה"ב ואת תיעושה הטכנולוגי, שאפשר לה לתפקד כמכונת מוות בקנה מידה אדיר מימדים - 9.4 מיליארד בעלי-חיים נשחטו בארה"ב בשנה בסוף המאה העשרים. מובאים תיאורים מצמררים מהמשחטות, שבהן מומתים ומעובדים בעלי-החיים בשיטת הסרט הנע, שבה כל עובד מופקד על שלב מסוים בתהליך. המשחטות בארה"ב היו המקום הראשון בעולם שהשתמש בשיטת הסרט הנע. הנרי פורד, יצרן המכוניות הגדול, גילה באוטוביוגרפיה שלו, כי מקור ההשראה לרעיון הייצור בשיטת הסרט הנע [ולהצלחה המדהימה של עסקיו] הוא ביקור שערך בצעירותו בבית מטבחיים. להנרי פורד הייתה תרומה אישית משמעותית לגרימת השואה. הוא ניהל מערכה אנטישמית על ידי פרסום כתבות עוינות בעיתון שהפיץ נגד יהודים, הדפסת סדרה בת 91 מאמרים שהתבססו על הפרוטוקולים של זקני ציון, ופרסום אסופה של מאמרים אלה בשם "היהודי הבינלאומי" שתורגמה למרבית הלשונות האירופאיות ונפוצה בקרב אנטישמים רבים, במיוחד בגרמניה, שם נהנה פורד מפופולריות עצומה. היטלר ותומכיו השתמשו בגרסה מקוצרת של ספרו של פורד במסגרת מערכת התעמולה שניהלו נגד יהודי גרמניה. היטלר ראה בפורד אח לנשק, הזכיר אותו באהדה בספרו "מיין קמפף" ותלה את דיוקנו בגודל טבעי מעל מכתבתו במטה המפלגה הנאצית במינכן. הייתה סברה שפורד תרם לנאצים סכומים נכבדים, ובשנת 1933 הורכבה בקונגרס האמריקני ועדת חקירה לנושא זה. מחנות ההשמדה פעלו בשיטת הסרט הנע, שיטה שהועתקה בראש ובראשונה מבתי החרושת של הנרי פורד.

הפרק הרביעי

עוסק בתורת השבחת הגזע, שלאחר אלפי שנים שבהם הייתה מוגבלת לבעלי-חיים התחילה לעסוק גם בבני אדם בשנות השישים של המאה ה 19. ארגון מגדלי החיות האמריקני קם בדצמבר 1903, וחרת על דגלו את קידומו של מחקר הגנטיקה והתורשה האנושית. חברו בו בעלי משקים, חוקרים מבתי ספר חקלאיים ותחנות ניסויים. במסגרת הארגון הוקמה ועדה לתורשה אנושית, ששמה הוחלף במהרה לוועדה להשבחת הגזע, ששימשה ככן זינוק לפעולתה של התנועה להשבחת הגזע בארה"ב, שרתמה אנשים ותרומות למטרתה, והם הקימו מכון בשם "המשרד להשבחה גנטית". חוקר העופות צ'רלס דייבנפורט מונה למנהלו. השדולה הפוליטית של תנועה זו הצליחה לחוקק חוקים להגבלת ההגירה במהלך שנות העשרים, שהיו בגדר גזר דין מוות עבור רבים מיהודי אירופה.

התנועה להשבחת הגזע שמה לה למטרה להביא לעיקור המוני, כדי לווסת את שיעור התרבותם של בני אדם שנתפסו כאבן ריחיים על צווארה של החברה וכאיום על התרבות. חסידי האידיאולוגיה של השבחת הגזע הצליחו להביא למדיניות של עיקור בכפייה, שבוצע בארה"ב (מעל 20,000 בני אדם). בגרמניה עקבו בעירנות אחר ההתפתחויות בארה"ב בתחום זה, ועיתוני גרמניה דיווחו על כך בהרחבה. ספרים על השבחת גזע שהופיעו בארה"ב תורגמו לגרמנית. "הישגיה" של ארה"ב בעיקור בכפייה, בהפרדה גזעית ובהגבלת ההגירה עניינו את הנאצים, ובמיוחד את היטלר (לפי עדות של אוטו וגנר, שעבד במפלגה הנאצית בין השנים 1931-1933). רק עם עליית הנאצים לשלטון ב 1933 חוקק חוק "למניעת הילודה בקרב בעלי התורשה הלקויה", שהוחל במרץ רב על האוכלוסייה הגרמנית. הנאצים עלו בהרבה על האמריקניים: כשהתחילו הנאצים לעקר היו בארה"ב 15,000 בני אדם מעוקרים, אך הנאצים הגיעו לכ-350,000 בני אדם מעוקרים, וזאת באוכלוסייה שגודלה היה כשליש מזו של ארה"ב באותה תקופה. אכן, התלמיד עלה על רבו. המשך טבעי ומתבקש לעיקורים היה השמדה בפועל של אותם שראויים לעיקור. מבצע T-4 היה מבצע חשאי, שהחל בשנת 1939 בגרמניה בפקודתו של היטלר, ובו הושמדו גרמנים לקויים בשכלם, בנפשם או בגופם, באמצעים שונים כגון גז וזריקות מוות. כ-150,00 בני אדם הומתו במבצע זה. לאחר סיומו הרשמי של המבצע באוגוסט 1941, מרבית הציוד הטכני ששימש את מבצעיו ולפחות 90 מבין אנשי הצוות שהועסקו במסגרתו נשלחו לפולין כדי להקים מחנות השמדה ליהודים ולהפעילם.

רבים מראשי הנאצים היו בעלי רקע בחקלאות בעלי-חיים: היינריך הימלר, מפקד האס-אס ואחד מאדריכליה הראשיים של השואה, למד חקלאות לאחר התיכון והתעניין בגידול תרנגולות. ריכרד ולטר דארה, מחלוצי האידיאולוגים של המפלגה הנאצית, למד חקלאות והתמחה בהרביית בעלי-חיים. לרודולף הס, מפקד אושוויץ, היה רקע חקלאי והוא רצה להפוך את אושוויץ לתחנת ניסויים חקלאית גדולה, שתחקור שיטות גידול של בעלי-חיים.

בפרק החמישי,

הפרק הקשה ביותר לקריאה בספר, מובאים ההיבטים המשותפים של שני מתקני מוות: בתי המטבחיים התעשייתיים בארה"ב ומחנות ההשמדה של הנאצים. הפרק אף עומד על יחסם של הנאצים לבעלי-חיים, ומפריך את הדעה השגורה משום מה בדבר יחסם הטוב של הנאצים לבעלי-חיים. מתברר שהציד היה תחביב רווח של החברים בחוליות החיסול הממונעות ובצוותי ההפעלה של מחנות המוות. לאחר שהקדישו את שעות העבודה להריגת בני אדם, בחרו להקדיש את שעות הפנאי להריגת חיות. כשרון הציד שלהם אף סייע בידם, כשהיטיבו לקלוע בילדים שניסו להימלט.

פרקים שש ושמונה

משרטטים את דיוקניהם של פעילים למען בעלי-חיים, לא גרמנים וגרמנים, שמחויבותם לפעילות זו התגבשה לפחות במידה כלשהי בעקבות השואה. הפרק השביעי מציג את יחסו של הסופר הצמחוני יצחק בשביס זינגר לבעלי-חיים ואת ההתייחסויות הרבות המפוזרות בסיפוריו לשואת בעלי-החיים.3 למעשה, שם ספרו של פטרסון הוא ציטוט חלקי מהמובאה הבאה הלקוחה מסיפור של זינגר בשם "כותב המכתבים": "ביחס לבעלי-החיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה".

לצ'רלס פטרסון הייתה הזכות להיות הראשון בעולם להציג בצורה מסודרת ומפורטת ובגיבוי מדויק ועשיר את הקשר בין דיכוי בעלי-חיים לדיכוי בני אדם. הוא לא כתב את הספר כמחקר היסטורי תיאורטי גרידא, אלא במטרה מפורשת להביא לידיעת הציבור הרחב את קרבתה הרעיונית, ההיסטורית והטכנולוגית של הפגיעה הממוסדת בבעלי-חיים לפשעים החמורים ביותר שהמיטו בני אדם על בני אדם אחרים. הבנה זו עשויה לגרום אצל אלה שיפנימו אותה להפסיק ליטול חלק בפגיעה בבעלי-חיים. נקווה שדבריו של פטרסון ימצאו הד בלבבות.

  1. עוד פרטים על חבלי הלידה של הספר, תגובות לספר בעולם ודברים נוספים הקשורים לספר ניתן למצוא באתר האינטרנט של צ'רלס פטרסון http://www.eternaltreblinka.com.
  2. יש לציין שבעלי-החיים המגיעים למשחטות בישראל אינם סובלים פחות מאשר במשחטות בארה"ב.
  3. על שואת בעלי-החיים בכתבי בשביס זינגר ראו גם יעל שמש, "אנו עושים לברואי אלוהים מה שעושים הנאצים לנו" - שואת בעלי-החיים בכתבי יצחק בשביס זינגר", טבע-און ובריאות, 121 (2003), עמ' 14-15.