שואת בעלי-החיים בכתבי יצחק בשביס זינגר - ד"ר יעל שמש

הסופר הצמחוני, יצחק בשביס זינגר (1994-1904), הרבה להזכיר הן בספריו והן בריאיונות שלו לכלי התקשורת את הסבל שגורם המין האנושי לבני אדם ולבעלי חיים כאחד. כך למשל הוא מספר ברשימתו "אני קורא את הספרות המודרנית", שכלולה בספר "אנשים בדרכי", על רגשות ההתמרמרות שהתעוררו בו בצעירותו כלפי המין האנושי: "מי צריך את המין האנושי? מה הטוב שהוא עושה? בפועל עושה הוא רק רע. הוא אוכל את כל החיות. הוא פושט את כל העורות. הוא יוצא לציד ומשתעשע בדמם של יצורים חפים מפשע. הוא מארגן מלחמות חשוכות, פוגרומים. הוא יוצר כל מיני פריווילגיות לעצמו, ועבדות וחרפה וכלימה לאחרים?".1

בשביס זינגר האמין באמונה שלמה, בדברים ששם בפי יוסף שפירא, גיבורו הצמחוני של ספרו "החוזר בתשובה": "כל עוד אנשים שופכים דמם של יצורי אלוה ? לא ייכון שלום עלי אדמות. אך כפסע בין שפיכת דם בעלי-חיים לבין שפיכת דם אדם".2

מרשימתו "בחדרה של צשה" ניתן ללמוד את כוחו של ההרגל, שמקהה את הרגישות לסבלו של האחר, בין אם האחר הוא בעל חיים ובין אם הוא בן אדם. מכרתו החדשה, צשה, מתפארת באוזניו: "לאמא שלי לא היה לב להכין דג לשבת והיא נתנה אותו לי. לקחתי סכין וישר חתכתי לו את הראש. הוא פרכס, אבל לא היה אכפת לי? אני חותכת ממנו חתיכות, הוא מפרכס בידיים שלי ולא אכפת לי", וזאת למרות שהיא מודעת היטב לכך ש"כואב לו נורא". עילה נוספת להתפארותה היא: "בלובלין גרנו על יד שוחט, והוא שחט תרנגולות בחצר. אמא שלי לא יכלה להסתכל, אבל אני הסתכלתי". מזועזע מדבריה הוא שואל אותה אם הייתה מסוגלת לשחוט תרנגולות במו ידיה, והיא משיבה: "אינני רגילה, אבל למה לא? הגויות מולקות את ראשי התרנגולות. הכל הרגל. כל דבר הוא הרגל". קביעה זו שלה מובילה את המספר לשאלה המתבקשת: "אולי אפשר להתרגל לאכול גם בשר אדם?".3

יעקב, גיבור הסיפור "העבד", שכל משפחתו נטבחה בפרעות שפרעו הפולנים ביהודים והוא עצמו נמכר לעבדות, יוצר קשר אינטואיטיבי בין בשר בעלי חיים לרצח ילדיו: "בשנות שביו לא טעם בשר ובחל בבשרם של יצורי הבורא. בשבת חייב אדם לאכול דגים ובשר, אך הם נתקעו לו בגרונו. היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים ביהודים. המלים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה הי ה עליו כאילו הוא אוכל מבשר ילדיו? אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל?".4 יעקב הופך לצמחוני, ואפילו לטבעוני, שאינו ניזון מכל מוצר מן החי, ומתמיד בתזונה זו גם לאחר שהוא משתחרר משביו ועד יום מותו.

בכמה מקומות בסיפוריו מדבר בשביס זינגר על שואת בעלי החיים, ויוצר משוואה בין היחס של המין האנושי לבעלי החיים לייחסם של הנאצים ליהודים:

גיבור הספר "שושה", הוא הסופר אהרן גריידינגר, שהביוגרפיה שלו ותפיסת עולמו חופפות לאלו של בשביס זינגר עצמו, כולל הפיכתו לצמחוני. בבגרותו, כאשר נפגש אהרן עם חברת ילדותו שושה, היא הזכירה לו כיצד נהג בילדותו לתפוס זבובים. הוא מבקש ממנה שלא תזכיר לו זאת, וכשהיא שואלת בתמימות מדוע לא, הוא עונה: "מפני שאנו עושים לברואי אלוהים מה שעושים הנאצים לנו".5

ברשימה "שלוש פעמים יוסל" הוא מספר כיצד שיתף אותו חברו יוסל, שאיבד בשואה את אישתו וכל ילדיו, בתובנה שאליה הגיע: "מין האדם הוא נחש ארסי, נמר, רוצח, סאדיסט, כל רע שבעולם. מה שבנאדם לא יאמר, מה שלא יטיף, מכיר הוא למעשה רק בעוצמה, עוצמה ברוטאלית? ביחסנו לבהמות ולעופות כולנו נאצים. אלה שאינם מודים בכך, הם צבועים שפלים, שקרנים ובזויים".6

אולם הסיפור מסתיים בנימה אירונית מרה. מסתבר שנאה דורש, אך לא נאה מקיים. כאשר שב המספר לפגוש ביוסל, לאחר ששיקם את עצמו בארה"ב, התעשר ונשא אישה, פונה יוסל "בהרחבה, בנוסח גבירי" לאשתו ושואל: "וול, איפה הכבד הקצוץ??".7 דומה שהייסורים הם שחידדו את רגישותו של יוסל לסבלם של בעלי החיים, אולם 'וישמן יוסל ויבעט'. חיי המנעמים שאליהם שב הדחיקו את בעלי החיים הסובלים מתודעתו, והשיבו אותם לצלחתו.

גם יוסף שפירא, גיבור הסיפור "החוזר בתשובה", אומר: "לא אחת חשבתי שכאשר הדבר נוגע לבעלי-חיים, כל אדם הוא נאצי".8 אולם בניגוד ליוסל, יוסף שפירא הופך לצמחוני אידיאולוגי, ואף מקים בארץ ישראל משפחה דתית צמחונית.

קישור חזק בין השואה ובין יחס המין האנושי לבעלי החיים אנו מוצאים גם אצל הרמן, גיבור הרומאן "שונאים, סיפור אהבה". הרמן אמנם לא מצליח להפוך לצמחוני, למרות מאמציו וכוונותיו הטובות, אך הוא בעליל בעל תודעה צמחונית. שתיים מהמובאות החזקות ביותר בכתביו של בשביס זינגר, הקושרות בין שואת היהודים לשואת בעלי החיים, מצויות בספר זה:

ביום קיץ יפה ערך הרמן טיול, שהופרע לפתע: "הרמאן דימה לשמוע צווחה של תרנגולת או של ברווז. היכן-שהוא, בבוקר קייצי נפלא זה, נשחטים עופות. טראבלינקה מצויה בכל מקום."9 הקביעה כי "טראבלינקה מצויה בכל מקום" היא דיבור משולב, ספק של הגיבור, הרמן, וספק של המספר, ולמעשה ? של שניהם, שהרי תפיסת עולמו של הגיבור היא תפיסת עולמו של המספר.

אמירה נוספת ברוח זו מופיעה פעם נוספת בספר, והפעם בבירור מנקודת התצפית של הרמן, אם כי אין ספק שהיא משקפת את נקודת התצפית של בשביס זינגר עצמו:

"המפרץ היה מוצף-שמש וגדוש סירות, מהן שבו זה עתה מהפלגות של לפנות-בוקר אל הים-הפתוח. דגים, שעוד לפני שעות מעטות התרוצצו במים, היו עתה מוטלים על הסיפונים כשעיניהם זגוגיות, פיותיהם פצועים והם מלאים כתמי-דם. הדייגים, והם ספורטאים חרוצים, היו שוקלים את הדג ומתגאים בשללם. כל אימת שהיה הרמאן עד לטבח של חיות ודגים, מילאה אותו תמיד מחשבה אחת: בהתנהגותם כלפי בעלי חיים, כל בני-האדם דמו לנאצים. רגש העליונות שבו נהג האדם כרצונו כלפי יצורים אחרים, הדגים את התורות הגזעניות הקיצוניות ביותר, העקרון שהכוח הוא הצדק".10

ואילו הרץ גרין, הגיבור העיקרי של הרומאן צללים על ההדסון, כורך בקובלנה שלו כלפי האל את מחנות ההשמדה שהקימו הגרמנים ואת סבלם של בעלי החיים.11 באחרית הדבר מופיע מכתב של הרץ דויד גרין, שעבר להתגורר במאה שערים, לידידו מורס גומבינר, ובו הוא כותב בין השאר: "כל עוד ממשיכים עמים אחרים ללכת לכנסייה בבוקר ולצאת לציד אחר-הצהריים, הם יישארו חיות לא-מרוסנות וימשיכו להקים מתוכם היטלרים ומפלצות אחרות. עכשיו זה ברור לי כשמש".12

האמירה המפורסמת ביותר של בשביס זינגר בעניין זה ? "לבעלי החיים זוהי טרבלינקה נצחית" ? לקוחה מהסיפור ?The Letter Writer?. גיבור הסיפור הוא הרמן גומבינר, רווק מעל גיל חמישים, עורך, מגיה ומתרגם, שעבד בהוצאת ספרים עברית עד שנסגרה, בעל כוחות ספיריטואליים, שמתכתב עם נשים בעלות כוחות דומים. הרמן הוא צמחוני בעל הכרה, וכשעכברה מוצאת את דרכה לדירתו, הוא דואג להשקות אותה ולהאכיל אותה, ואף מעניק לה את השם "חולדה", על שם הנביאה המקראית. כאשר הוא נופל למשכב והוא אינו מסוגל לרדת מהמיטה לדאוג לצרכיה של העכברה הוא מתפלל לאל שלא יניח לה למות מרעב. לאחר שהוא מתאושש ממחלתו הקשה הוא נזכר בבעתה ובבושה בעכברה, שאיש לא האכיל אותה, והוא סבור שמתה (אולם הוא טועה, כפי שהוא עתיד לגלות בשמחה ובהקלה). הייאוש משתלט עליו והוא מתפלל לנשמתה. בצר לו, הוא מדבר עמה בלבו, כשהוא עורך חשבון נוקב עם המין האנושי: "מה הם יודעים, כל המלומדים האלה, כל הפילוסופים האלה, כל מנהיגי העולם ? על שכמותך? הם שכנעו עצמם שהאדם, החוטא הכי גרוע מכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל יתר היצורים נוצרו רק כדי לספק לו מזון, עורות, להיות מעונים, מושמדים. ביחסם אליהם [אל בעלי החיים] כל האנשים הם נאצים; בשביל בעלי החיים זוהי טרבלינקה נצחית. ובכל זאת, האדם דורש את רחמי שמים".13

לסיום מן הראוי להזכיר, כי כל ההתבטאויות הללו של בשביס זינגר הן שהביאו את היסטוריון השואה Charles Patterson לחבר את ספרו החשוב והיסודי Eternal Treblinka (טרבלינקה נצחית), שמשווה את התפיסות שהובילו לשואת העם היהודי עם התפיסות שהובילו לניצול המתועש של בעלי החיים, הקיים בתקופתנו. את הספר הוא מקדיש ליצחק בשביס זינגר, שממנו שאב את שם הספר.

  1. "אני קורא את הספרות המודרנית", אנשים בדרכי, תרגם מאידיש: אריה אהרוני, ירושלים 1996, עמ' 257-252 (255). השוו לנאמר בספרו האוטוביוגרפי Love and Exile, New York 1984, p. 17.
  2. החוזר בתשובה, תרגם מאנגלית: ישראל זמיר, ת"א 1986, עמ' 39.
  3. "בחדרה של צשה", אנשים בדרכי (הערה 1 לעיל), עמ' 289-284 (287).
  4. העבד, תרגם מאידיש: חיים פלג, ת"א תשנ"א, עמ' 80.
  5. שושה, תרגם מאנגלית: צבי ארד, ת"א 1991 (1978), עמ' 212.
  6. "שלוש פעמים יוסל", אנשים בדרכי (הערה 1 לעיל), עמ' 178.
  7. שם, עמ' 179-174 (179).
  8. החוזר בתשובה (הערה 2 לעיל), עמ' 37.
  9. שונאים, סיפור אהבה, ת"א תשל"ט, עמ' 83.
  10. שם, עמ' 191.
  11. יצחק בשביס זינגר, צללים על ההדסון, תרגם מאנגלית: יובל קשדן, אור יהודה 2000, עמ' 158.
  12. שם, עמ' 455.
  13. ?The Letter Writer?, The S?ance and Other Stories, New York 1968, pp. 239-276 (270). התרגום שלי ? י"ש.