זכויות בעלי-חיים: מה שוועדת נובל נכשלה בלהבחין בו
מאת: טום רייגן ומרטין רואו
כשהסופר הדרום אפריקאי, ג'ון מקסוול קוטזי זכה בפרס נובל לספרות החודש, העולם שוב ראה איך לנגד עיניו מתרחש סוג של אפרטהייד, תופעה המוכרת היטב לחלק מהמעריצים של עבודותיו המרשימות.
ב-2002, זכינו לשמוע את קוטזי קורא מספרו עטור הפרסים "חרפה" ("Disgrace"), דיוקן מעודן של אקדמאי בדרום-אפריקה בת זממנו. קוטזי פתח בהבחנה שלמרות שמבקרים רבים התייחסו לתיאורים של אלימות ומערכות יחסים אנושיות בספר, אף אחד מהם לא הביא לדיון את נושא בעלי החיים, מוטיב המופיע תכופות בספרו.
השקט המדומה המשיך לשלוט באוסלו. כאשר האקדמיה המלכותית השוודית העניקה לקוטזי את הפרס, דובר רבות (ובצדק) על העוולות האנושיות שהוא מתעד בספרו: גזענות, עינויים, סבל וניכור. אך מעט דובר על משמעותם של בעלי החיים עבור קוטזי האיש, או קוטזי הסופר.
כצמחוני בעצמו, ואדם שחבריו מתארים אותו כתומך בזכויות בעלי-חיים, לא יהיה זה דמיוני לחלוטין להאמין שחלק מהדמויות שיצר מדברות בשם היוצר שלהן. אליזבת' קוסטלו, הדמות הראשית בנובלה האחרונה שהוציא קוטזי לאור, היא דוגמא לכך. היא לא אשת בשורות טובות. "פשעים במימדים מפלצתיים" מתרחשים כל יום מסביבנו, בכל מקום שאליו נביט או (לעיתים קרובות יותר) לא נביט.
100 מיליארד חיות נהרגות כל שנה בכל רחבי העולם בתעשיות המזון מן החי - כמעט פי 16 מאוכלוסיות האדם, כ-300 מיליון ליום, יותר מ-10 מיליון כל שעה, כמעט 200,000 לדקה. המספרים הללו לא כוללים את כל מיליארדי החיות הנוספות שחייהם נלקחים, גופם נפגע והחופש נגזל מהם בשם הבידור, הספורט או האופנה. כפי שקוסטלו שואל ביגע, איך יתכן שבני האדם אינם תופסים את הרוע הגדול במעשים שהם עושים לבעלי החיים?
"יש לומר זאת בבירור: אנו שרויים בעיצומו של פרוייקט של אכזריות, מחיקת צלם והשמדה המונית, המאפיל על כל מה שהרייך השלישי היה מסוגל לו - אכן, הוא מגמד את מפעלם של הנאצים - משום שהפרוייקט שאנו מנהלים אין לו סוף ואין לו קצה, והוא הולך ומזין את עצמו, ואינו חדל להביא לעולם ארנבים, עכברושים, עופות ופרות רק על מנת להרגם."
בדומה לפרס הנובל שקיבל הסופר והפעיל למען זכויות בעלי-חייים יצחק בשביס זינגר לפני 25 שנים, הענקת הפרס לקוטזי צריכה לנער אותנו מהקבלה השאננה שלנו שאכזריות כלפי אחרים - יהיו הם בני אדם או בעלי-חיים - היא רק עניין של נורמות תרבותיות. כנ"ל לגבי אלימות, וכמו שהמדע הולך ומגלה לנו, סבל הוא לא חוויה ייחודיות לבני אדם. בהענקת הפרס לקוטזי, חברי וועדת נובל ציינו כיצד "בחוקרה חולשה ותבוסה", הכתיבה של קוטזי הצליחה לשבות "את הניצוץ האלוהי באדם". בכך שאנו גורמים להרס חייהם של בעלי החיים כבדרך אגב, ה"ניצוץ האלוהי" שלנו לבטח נחלש.
יתכן שבאופן ייחודי, לבני אדם היכולת לדמיין את חייהם הפנימיים של אחרים, כולל את אלו של בעלי-חיים האחרים. אך כפי שאליזבת' קוסטלו מגלה, אנשים שמנסים לדמיין חיים שכאלה נתפסים בדרך כלל כסנטימנטליים , כאנשים שמנסים להאניש בעלי-חיים, כ"אוהבי חיות" נאיביים וחסרי תקנה. קוסטלו, חמת מזג ושברירית ככל שתהייה, מעיזה לדמיין, מעיזה לדבר אל בעלי החיים, אפילו בזמן ארוחות כשחלקים מגופותיהם המתות מוגשים כקישוט במרכז השולחן. בחברת אוכלי אוכלי-בשר אדוקים, ארוחת ערב עם אליזבת' קוסטלו היא הסיוט הנורא ביותר של כולם.
אנחנו מאמינים שאין בושה בלדבר לטובת בעלי-חיים, אין בושה בלדאוג לטיפולם ולדרוש את שחרורם. למרות השתיקה - לקוטזי הצמחוני לא הייתה ההזדמנות להזכיר בעלי-חיים באוסלו - עבודתו מדרבנת את קוראיו להתעמת, עם אותה עין פקוחה שהוא מביא לספרו לגבי מצב בני האדם, זוועות כמו המשקים המתועשים, ניסויים מיותרים בבעלי-חיים, צייד לשם ספורט, והקלות הבלתי-נסבלת שבה מיליוני "חיות מחמד" 'עודפות' מומתות המתת חסד מדי שנה.
כמתעד חד עין של המחיר והבושה הנוראיים של אפרטהייד, קולוניאליזם, מלחמה, והתמוטטות של מערכות יחסים אנושיות, קוטזי לא רואה את העולם דרך משקפיים וורודות. וגם אנחנו לא צריכים לראותו כך. קריאת ספריו מציעה לנו את ההזדמנות להיות כנים לגבי מחיר האנושיות שלנו בשל האכזריות היומיומית שבה אנו נוהגים כלפי בעלי-חיים; מה שאנו חוששים לאבד אם נפסיק להתעלל בהם; ואילו תחושות עוצמתיות ושל אחווה - וכאב גם - אנו מונעים מעצמנו בכך שאנו בוחרים לא לראות.
כדי שנוכל לשרוד כזן מצפוני - יתכן שאולי כדי לשרוד בכלל - זאת הזדמנות שאנו צריכים לאמץ ולפעול לפיה.