מתוק שמשאיר טעם מר - הדבש ונזקיו לבעלי חיים, לאדם ולסביבה

מאת: יריב גלבוע

לכאורה הדבש הנו מזון שהפקתו אינה כרוכה בסבל או פגיעה בבעלי חיים: לא הורגים דבורים עבור הפקתו; אנו צריכים אותן להפריית גידולים חקלאיים, הן נהנות ואנחנו נהנים. המצב האמיתי שונה מאוד.

ישנם כ 20,000 זני דבורים שמחולקים ל 11 משפחות. מרביתם אינם מייצרים דבש ואינם חיים יחדיו במושבות קבועות. רק כ 1,000 זנים חיים ביחד במושבות, רק שמונה זני דבורים מייצרות דבש, ורק זן אחד מהן (Apis mellifeca), הדבורה התרבותית, שלו עשרים תתי-זנים, מנוצל על-ידי האדם להפקה מסחרית של דבש. חקלאי הדבורים הפיצו זן זה ברחבי העולם מהמזה"ת, אירופה ואפריקה ליבשת אמריקה, אוסטרליה וניו-זילנד בדחקם החוצה את רגליהם של דבורים וחרקים מסוגים אחרים. כוורת של דבורה תרבותית מכילה מלכה מטילת ביצים, עשרות אלפי דבורים-פועלות (עמלות) שאינן מטילות ביצים וכמה מאות זכרים. הפועלות אוספות שלושה חומרים מהצמחים: צוף (מיץ מתוק שנמצא בפרחים) פולן (אבקת פרחים), ושרף (חומר שחלק מהצמחים מפרישים מחתכים).

הדבש מתהווה מהצוף שמעלות הדבורים חזרה מקיבת הדבש שבבטנן ומעבירות לדבורים אחרות שאף הן שותות אותו - עד שבמאמץ משותף הצוף מעוכל באופן חלקי. אחרי כן שוב מעלות הדבורים מבטנן את הצוף שעוכל חלקית ומנפנפות עליו בכנפיהן עד שהוא מרוכז וצמיג ולא יכול להתקלקל. הדבש מאוחסן בתאי שעווה שאותם בונות הדבורים על-ידי הפרשת נוזל מבלוטות בבטנן, שמתגבש בבואו במגע עם האוויר ועיבודו בלסתותיהן. בדבש ישנם עקבות של חלבונים, ויטמינים ומינרלים בריכוז קטן מאוד. הצוף הוא מקור הקלוריות (אנרגיה) הראשי של הדבורים ושאר רכיבי המזון באים מאבקת הפרחים.

פולן הוא המקור לחלבון, ויטמינים ומינרלים בתזונת הדבורים והוא מזונן העיקרי של הרימות (הזחלים שבוקעים מהביצים). הדבורים אוספות אותו בשערות וב"כיסים" שנמצאים ברגליהן. מגדלי הדבורים אוספים אותו על-ידי "מלכודת אבקה". זהו מתקן שמציבים בפתח הכוורת ובו חורים קטנים שהעמלות נאלצות להידחק דרכם והאבקה שברגליהן נופלת למכלי איסוף קטנים. רוב הפולן של הדבורים אובד להן כאשר הן עוברות דרך מלכודות אבקה.

פרופוליס הוא תערובת של שרף עצים ושעווה שמפרישות הדבורים מבלוטות בבטנן. הוא נמצא בכמות קטנה בעיקר בפתחי הכוורת ומשמש לאיטום ולטיוח של הכוורת, להצרת הפתח בעת הצורך, להדבקת החלות לדפנות הכוורת וזו לזו ולהגנה על הכוורת ממזיקים שונים. זהו חומר צמיג ודביק שחרקים עלולים להידבק אליו והוא רעיל במידת מה עבורם.

"מזון מלכות" (royal jelly) הוא הפרשה עשירה בחלבון שמופרשת מבלוטות בראש העמלה ונאכלת על-ידי הרימות של העמלות עד גיל ½3 ימים, ועל-ידי הרימות של המלכות והמלכה משך כל חייה. כשיש מלכה פעילה בכוורת יוצאות המלכות הצעירות מהכוורת כדי להקים לעצמן כוורת חדשה. כוורנים אוספים הפרשה זו על-ידי הוצאתה מתאי מלכה, שבהם גדלות הרימות של המלכות.

נזקים וסבל לדבורים

כשנאסף הדבש על-ידי בני אדם מופרדים חלק או כל תאי השעווה המכילים את הדבש מן הכוורת. תאי השעווה מנופצים ובעזרת צנטריפוגה מפרידים מהם את הדבש. בתאי השעווה נמצאות גם ביצים, רימות וזחלי דבורים שנהרגים כתוצאה מהריסת תאי השעווה. כדי לאסוף את הדבש משתמשים הכוורנים בארץ במתקן בשם "מדף", שמייצר עשן ל"הרגעת" הדבורים ובמפוח ללחץ אוויר שהודף את הדבורים, שלעתים נפגעות. בחו"ל משתמשים גם בחומרים דוחי חרקים, שגורמים לפגיעות ואף מוות לכמה מהדבורים. כשאין פרחים צריכות הדבורים את הדבש שאגרו לתזונתן הן, אך הכוורן לוקח אותו ובמקומו הן מקבלות תחליף סוכר זול, פחות טעים ופחות מזין מהדבש. תהליך זה נקרא בישראל "האכלה סתווית". בישראל נדרשים לכוורת בודדת 5-10 ק"ג סוכר לחורף, אם נלקח ממנה הדבש. אם מצבה של הכוורת אינו תקין לאחר החורף (כגון מיעוט דבורים בה) מחסלים את דבורי הכוורת (נכון לישראל). מסביב לכוורת מרססים את האדמה בקוטלי עשבים כדי שהצמחייה לא תגדל ותפריע לכוורן. בישראל מצב הדבורים טוב, כי יש פרחים רבים במשך השנה, אך ריבוי כוורות סמוכות גורם להתמודדות על המשאבים והדבורים צריכות לחפש יותר ולעמול קשה יותר. בארצות קרות משמידים לפעמים כוורות אם לא כלכלי לספק להן מזון בתקופת החורף הארוכה. ההשמדה מתבצעת על-ידי שריפת הכוורת.

איננו יודעים על רגשותיה של הדבורה לגבי הפולן שרובו אובד במלכודת האבקה של הכוורנים, אך ניתן לשער כי העמלות מצטערות על הפסד מזון זה שנאסף בעמל רב. כל לקיחה של חומר מן הכוורת, כולל מזון מלכות ופרופוליס מטרידה את הדבורים בגלל פלישת גורם זר לשטחן, ומקצתן נהרגות בנסותן לעקוץ את הפולש המאיים על הכוורת. לקיחת תוצרתן גורמת לדבורים לעבודה רבה יותר ומקצרת ישירות את חייהן. עמלות שבקעו בקיץ חיות 6 שבועות, אך אלה שבקעו בסתיו ובחורף חיות עד 6 חודשים. אחת הסיבות היא שהן נשארות יותר בכוורת ועובדות פחות בהשוואה לעמלות שבקעו בקיץ. נפח קיבת הדבש של הדבורה, שבה היא נושאת לכוורת את הצוף שאספה מהפרחים הוא 50-60 מ"ג, ומשקל הצוף בנפח זה הוא מעט יותר מחלק העשרים של גרם. נתון זה מלמד מה רבה העבודה שמשקיעות הדבורים באיסוף הצוף כדי לייצר דבש.

כוורות מועברות למקומות שונים בהתאם לשדות או מטעים שמעובדים וחקלאיהם מזמינים כוורות שיוצבו לידם. כשמועמסת הכוורת על הרכב עלולות דבורים להימצא מחוץ לה והן עתידות למות, שהרי אינן יכולות להיקלט בכוורת אחרת או לחיות לבד.

אם גדל מספר הדבורים בכוורת ומשאבי הסביבה מוגבלים פוחתת תפוקת הדבש והפולן. מסיבה זו, או כדי לבצע תכנית טיפוח בררנית, הורגים הכוורנים דבורים - לעתים קרובות על-ידי רעלים.

מגדלי דבורים כורתים כנף אחת או שתיים של הדבורה המלכה כשזו מוצבת בכוורת חדשה, כדי שלא תעוף מהקן למקום אחר וכדי לסמן אותה. מגיל שנתיים ומעלה מתמעטת כמות ביציה של מלכה וכדי למנוע את יציאתה מהכוורת יחד עם קומץ דבורים אחרות והקמת כוורת חדשה ("התנחלות" בשפה המקצועית) הורג הכוורן את המלכה ומחליף אותה במלכה חדשה.

הדבש הוא מקור האנרגיה הראשי של הדבורים, ונאגר כדי שתוכלנה לשרוד בחורפים קרים ובתקופות ללא מזון. כדי לאגור אותו נדרשת עבודה רבה. דבורה ממוצעת מבצעת כ 400 גיחות להבאת דבש בזמן חייה. כדי לאסוף שבעה גרמים של דבש נדרשות 400-550 גיחות לאיסוף הצוף שממנו מוכן הדבש. שעוות הדבורים מצריכה פי 16 עבודה מאשר העבודה הנדרשת להכנת הדבש. כדי להכין 28 גרמים של שעווה נדרשת עבודתן של 60-70 פועלות במשך כל חייהן. הדבורים עפות לצמחים שרחוקים מהן בטווח של שלושה קילומטרים. כדי לקבל חצי ק"ג פולן נדרש איסוף אבקה מיותר משני מיליון צמחים, וסך המרחק שעוברות הדבורים מתקרב למאה אלף ק"מ. מגדלי הדבורים חומסים את הפולן שהושג בעבודה כה רבה והדבורים אינן יכולות להשתמש במזון זה, שכה טרחו להשיג אותו.

הטיפוח הבררני של הדבורים להגדלת ייצור כמות הדבש, השונות הגנטית המעטה שביניהן והימצאותן באופן מלאכותי בלהקות גדולות וצפופות גורמים לכך שהן תהיינה פגיעות למחלות ולמזיקים. בארצות רבות מתות חצי מהדבורים מטפילי ריאות. בארה"ב פוגעת מחלה בשם Nosema, שלעתים הורגת חלק מהדבורים, ב-60% מהכוורות. גם דבורי בר ניזוקות ממחלות שמעבירות אליהן דבורים תרבותיות: אוכלוסיית דבורי הבר בארה"ב התמעטה ב-90% בין השנים 1994-1996 בגלל טפיל בשם Varoa.

בישראל נפוצה מחלת "ריקבון הולד האמריקאי" (American foulbrod). סיבתה היא חיידק בעל נבגים עמידים. היא פוגעת ברימות ובפועלות. נלחמים במחלה על-ידי השמדת הדבורים החלשות והנגועות ואף על-ידי השמדת כל הכוורת. שיטות אלה נובעות מטעמים כלכליים, וזאת במקום להניח לדבורים להחלים בעצמן. מחלה זו ומחלות אחרות תוקפות יותר כוורות שנלקחו מהן האבקה והדבש מאשר כוורות שלא "זכו" לכך.

נזקי הדבורים לטבע

מלכות דבורים מאפריקה הובאו לברזיל על-ידי מדענים בשנות החמישים כדי לפתח זן דבורים שיהיה מתאים לאזורים טרופיים. כמה מהן ברחו לטבע ושם שרדו בגלל התאמתן לאקלים טרופי והיעדר מתחרים טבעיים. הן שגשגו והתפשטו במהירות מדרום אפריקה בקצב של כ-500 ק"מ לשנה. בשנות ה-80 הגיעו למרכז אמריקה ולמקסיקו. ב-1994 הגיעו לאריזונה ולקליפורניה, ואינן צפויות להתפשט מעבר לדרום ארה"ב בגלל התאמתן לאקלים טרופי. דבורים אלה הזדווגו עם דבורים "רגילות", אך הן שמרו על תכונות אפריקניות: שרידות גבוהה ותוקפנות.

בגללן עלה מספר מקרי המוות מעקיצות דבורים במקסיקו ובארגנטינה וכנראה בארצות אחרות. הן עוקצות גם בעלי חיים הרבה יותר מדבורים רגילות. מאמצים לעכב את התפשטותן כשלו. זו דוגמא למה שיכול להשיג יצר מסחרי שמתערב בטבע.

דבש גורם באופן ישיר להריגת דובים: בין חמשה לעשרה אחוזים מהרשיונות להריגת דובים במדינת קליפורניה בארה"ב ניתנים לכוורנים כדי להגן על הכוורות (למרות שניתן להגן עליהן באמצעים כגון גידור או תלייה על עמודים). סביר מאוד שדובים נהרגים על ידי כוורנים גם בלי רשיונות.

בישראל נשפט בשנת 1999 כוורן בשם נעמן דג על ציד בעזרת מלכודות של גיריות. הציד בוצע באופן שיטתי כי הגיריות הזיקו לכוורותיו - אלף כוורות שהונחו בחבל לכיש ("מלכודת דבש משפטית", צבי הראל, "הארץ", ע' ב4, 24.4.99). גם בשנת 1971 נשפט על ציד גיריות וזוכה. נעמן דג הוא כוורן מזה 40 שנה (נכון לשנת 1999) והוא נהג לצוד גיריות מהשנים הראשונות של עבודתו ככוורן. להגנתו טען שהוא אינו הורג את הגיריות אלא מסתפק בלכידתן, אך הוא לא סיפר מה כן עשה עם הגיריות. לא סביר שנהג לשחררן בחבל ארץ אחר, ואף אם עשה כך היה לגיריות סיכוי קטן לשרוד באזור חדש ובלתי מוכר, ואם היו להן גורים היו אלה גוססים ברעב.

דבורים מאביקות צמחי בר וצמחים תרבותיים, אך אין הן היחידות שעושות זאת. זנים אחרים של דבורים, צרעות, פרפרים, עשים, זבובים וחרקים גם מאביקים. חלק מהציפורים הן מאביקות טבעיות, במיוחד יונקי הדבש. עטלפים מאביקים אף הם. כמו הדבורים הם אוספים צוף מפרחים וכתוצאת לוואי מעבירים את האבקה מהאבקנים של הפרחים לעליים. דבורים מאביקות רק חלק מהפרחים ופרחים אחרים מואבקים במידה גרועה או בכלל לא. הדבורים מעדיפות פרחים שריכוז הסוכר בצופם גבוה ורק אם חסר להן מזון תבואנה לפרחים שריכוז הצוף בהם מועט. לפרחים שצופם מכיל פחות מ-5% סוכרים אינן טורחות להגיע. כשדבורה מוצאת פרח שמצוי בו מזון בשפע היא חדלה תוך שעתיים לבקר בפרחים אחרים שפחות עשירים במזון, ומודיעה על כך לשאר הדבורים באמצעות ריקוד הדבורים. בגלל מספרן הגבוה (שנגרם באופן מלאכותי על-ידי האדם) ויכולתן המעולה לינוק צוף מכל סוג פרח אין הן משאירות צוף למאביקים האחרים. אלה האחרונים זונחים או ממעטים לבקר בפרחים שביקרו בהן הדבורים (שמפתחות "נאמנות" לסוג פרחים). כך נמנעת האבקה מצמחי-בר רבים, שמתמעטים. כתוצאה מכך נפגעים ומתמעטים מאביקי הבר, שהם יותר בררניים מהדבורים בפרחים שמהם הם ניזונים. טורפים שניזונים ממאביקי הבר (ציפורים, לטאות, נחשים, צפרדעים ואפילו שועלים) סובלים אף הם.

פרט לצמחי הבר גורמות הדבורים נזק גם לצמחים תרבותיים חקלאיים, למרות שלכאורה המטרה העיקרית של הכוורות היא להאביק גידולים אלה. כמו צמחי הבר, גם לגידולים תרבותיים צורכי האבקה שונים. גורמות סמואל מקגרגור, מומחה ממשרד החקלאות האמריקני, העריך בשנת 1976 שלפחות 150 סוגי צמחים המגודלים בחקלאות צריכים להאבקתם מאביקי-בר. הערכה רשמית של משרד החקלאות האמריקני היא ש-20% מכלל הגידולים התרבותיים אינם יכולים להיות מואבקים באמצעות דבורים, אך יש הגורסים שהערכה זו נמוכה מדי: גארי בוכמן ופול נבהן ממוזיאון המדבר בסונורה אריזונה טוענים, שרק 15% מכלל צמחי העולם יכולים להיות מואבקים באמצעות דבורים בלבד ושאר ה-85% צריכים מאביקים אחרים, ובכללם אספסת, שקד, אוכמניות, קשיו, קקאו, מנגו, דלעת וחמצית. ישנה הסכמה כללית בין האקולוגים שאוכלוסיית מאביקי הבר סבלה מירידה משמעותית בגלל הדבורים התרבותיות.

דבש ומוצריו אינם בריאים וניתן למצוא להם תחליפים על נקלה

המעוניינים למכור דבש מייחסים לו סגולות של "מזון בריאות" ושל חלופה "טבעית" לסוכר. בפועל מכיל הדבש 19% מים והשאר סוכר פירות וסוכר ענבים, וערכו הקלורי הוא 320 קלוריות למאה גרם דבש. בדבש נמצאים קוטלי החרקים, קוטלי הפטריות ושאר הרעלים שנספגו בצמחים התרבותיים בזמן גידולם, אך בריכוז גבוה יותר בגלל תהליך הייבוש שעובר הצוף. לעתים שמים בתוך כוורות חומרים קוטלי אקריות ואלה עשויים לחדור לדבש. דבש אינו מתקלקל, אך הוא עשוי להכיל חיידקים, עובש ופטריות. רופאים קונבנציונלים ממליצים לא לצרוך דבש - ובמיוחד דבש בלתי מפוסטר - לתינוקות למטה מגיל שנה ולאנשים שהמערכת החיסונית שלהם חלשה. נבגי חיידק הבוטוליסם עלולים להימצא אפילו בדבש מפוסטר. חיידק אחר שיוצר רעלן ויכול להתקיים בדבש הוא קלוסטרידיום.

הדבש אינו ספק של ויטמינים ומינרלים כי הוא מכיל אותם בכמויות זניחות. דבש מספק פחמימות "ריקות". כמו סוכר הוא גוזל את הסידן בגוף ומסייע לעששת שיניים. הדבש משלשל בגלל ריכוז הסוכר הגבוה שבו.

ממתיקים שיכולים להחליף את הדבש הם סוכר חום, מולסה, סירופ אורז, סירופ מייפל (שלושת האחרונים עדיפים מבחינה בריאותית על סוכר חום) וצירופים של אלה.

לדבש ישנה פעילות אנטיפסטית (חיטוי) אנטי-מיקרוביאלית בגלל שהוא מכיל חומצת נמלים ועוד קצת אנזימים שנספחו אליו מהזמן ששהה בקיבת הדבורים. מעט אנשים רגישים לחומצת הנמלים ומקבלים אלרגיה גם מכמותה המעטה שנמצאת בדבש. ישנם חומרי חיטוי רפואיים רבים שיכולים לבוא במקום הדבש כגון אלכוהול, ואם צריכים ורוצים חומרים טבעיים לחיטוי ניתן להשתמש במיץ שום או בתמצית קליפת לימון. משתמשים בדבש אף כמוצר קוסמטי.

מזון מלכות מורכב מכ-55% מים, 12% חלבונים, 9% סוכרים (לגבי שלושה רכיבים אלה יש נתונים שונים במקורות שונים), חומצות שומניות, חומצות אורגניות וויטמינים מקבוצת B ומינרלים שונים. אין בו כלל ויטמין E. טעמו מר והוא נראה כמקפא סמיך שצבעו צהבהב. כדי להסוות את טעמו ולהגדיל את כמותו מערבבים אותו בדבש, וכך הוא נמכר.זה מזונן של רימות דבורים פועלות (בכמויות קטנות) ומלכות דבורים. הוא נחשב למזון בריאות בגלל שמלכת הדבורים, שאוכלת אותו, גדולה יותר מדבורים רגילות, אורך חייה הוא פי 10 מדבורים פועלות והיא נושאת במעמסה ביולוגית גדולה של הטלת כ-1,500 ביצים ביממה. אולם הבדלים אלה בין המלכה לדבורים נובעים ממסלולי התפתחות שונים של אותם הגנים ולא בגלל סגולות מופלאות שטמונות במזון. את מזון המלכות מפרישות הדבורים הפועלות מבלוטות הפרשה שעל ראשן, ובלוטות אלה מייצרות אותו ממזונן הפשוט של הדבורים. בני אדם אינם מלכות דבורים ואדם לא יוכל להתקיים אם יאכל מזון מלכות בלבד. לא מצאו במזון המלכות מרכיב בעל פעילות רפואית ספציפית, ואין הוא מכיל רכיבים תזונתיים שאינם נמצאים במזונות רגילים. למעשה, לא קיים מזון ספציפי שאכילתו מבטיחה בריאות וחיים ארוכים.

פולן דבורים הוא אבקת פרחים המכילה את החלק הזכרי של מערכת ההפריה. יש בו כ 22% חלבונים, 5% שומנים, 5% אנזימים ו 10% מים. הוא מכיל הורמונים ומשום כך יש לו השפעה ממריצה. ישנם פרחים הגורמים לאלרגיה (כגון זיתים) ולכן הפולן, שהוא תערובת של אבקות פרחים, גורם לפעמים לאלרגיה לאלה הרגישים לפרחים מסוימים. בגלל ההורמונים שבו הוא עלול לגרום להפרעות בקצב הלב, לשינויים בלחץ הדם ולדיכאון. הפולן נמצא במיני מתיקה ובתרופות טבעיות. הוא משמש נגד עצירות, אנמיה ומחלות בערמונית. לבעיות אלה ניתן למצוא תרופות טבעיות אחרות מצמחים, או באמצעות תזונה מתאימה.

שעוות דבורים נמצאת בנרות, קרמי לחות, שפתונים ועוד. פרפין, סטארין ושמנים צמחיים יכולים להחליף את השעווה בנרות. חמאת קקאו, שעוות קרנאובה ותזקיק מנפט גולמי (jelly petroleum) יכולים להחליף את השעווה בקרמי לחות ובשפתונים.

בפרופוליס יש 55% שרפים, 30% שעווה, 10% שמנים אתריים ו-5% אבקת פרחים. משתמשים בו בתרופות "טבעיות" נגד הצטננות, נזלת כרונית, ופצעים פתוחים. ניתן להשתמש בתכשירים אחרים למטרות אלה, כגון צמח האכינצאה ומיץ שום. בכל מקרה, ניתן לאסוף ישירות מעצים או צמחים את שרפם בתהליך תעשייתי במקום לנצל דבורים לכך.

סיכום

ירבות הדבורים, הכוורות התעשייתיות, הדבש והמוצרים האחרים המופקים מדבורים גורמים לדבורים לסבל ומוות, לקטל חיות בר על-ידי הכוורנים, ולנזק למאביקי בר אחרים ולצמחים. במקרים רבים יכולה תנובת שטח חקלאי לגדול אם לא תהיינה בו דבורים. קיימים תחליפים לדבש ולמוצריו וניתן בקלות למצוא אותם. להפסקת צריכת דבש ומוצריו יש יתרונות מוסריים, אקולוגיים ובריאותיים.