תזונה - מאמרים

דגים - המזון המזוהם ביותר

יריב גלבוע

מאמר זה, למעט מספר תוספות קטנות, פורסם בהמשכים החל מתחילת 2003 בביטאון תנועת הצמחונים והטבעונים בישראל, "טבע-און ובריאות", בחוברות 121-124.

בקרב הלא צמחונים נחשבים דגים למזון בריא, שמונע שבץ וטרשת עורקים. מחקרים ומידע שהצטברו מציגים תמונה הרבה פחות ורודה וקובעים, שדגים קשורים לפרקינסון, אסטמה, בעיות עצבים וזיכרון, סרטנים שונים, אוסטאופורוזיס, החלשת המערכת החיסונית וחיידקים אלימים. כמו כן דגים הם המזון המזוהם ביותר בעולם והחומרים המסוכנים הנמצאים בהם מצטברים בגופם של אוכליהם ומשפיעים לרעה. ניתן בקלות לספק את חומצת שומן לינולנית הנמצאת בדגים ממקורות צמחיים.

מאמר זה יסקור את הסיכונים הבריאותיים העלולים להיגרם מאכילת דגים וידון בהשגת חומצת שומן לינולנית (אומגה 3) ממקורות צמחיים.

זיהומים בדגים

בינואר 2001 פרסם מנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) אזהרה, שיש לצמצם למינימום אכילת דגים על-ידי תינוקות, ילדים קטנים, נשים המתכננות להרות, נשים הרות או מיניקות. במיוחד הוזכרו כריש, דג-חרב, מקרל ו tilefish - אזהרה זו באה בעקבות דוח מיולי 1999 של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב (NAS) שהעריך שכספית מדגים גורמת בעיות עצביות ל-60,000 ילודים כל שנה.[1] הזיהומים גורמים לליקויי למידה במיוחד אצל ילדים. פרט לכספית נמצאו בדגים רמות גבוהות של ביפנילים-רב-כלוריים, דיפנילים-פוליברומטיים ופחמימנים כלוריים שני הראשונים (בסעיף הדן בפרקינסון יורחב לגביהם) פוגעים במוח, בעור ובכבד ומסרטנים והאחרונים גורמים לסרטן ולבעיות עצבים.

ב-20 באוקטובר 2002 התפרסמה כתבה בעיתון "Sunday Herald" האנגלי[2], שדיווחה שמדענים מצאו שדגי סלמון הגדלים ב-350 חוות של כלובים ימיים לאורך חופי סקוטלנד הם המזון המזוהם ביותר שנמכר בסופרמרקטים האנגליים. בדיקה מעבדתית של מאות דגימות ממוצרי מזון שונים, וביניהם דגי סלמון, נוהלה על-ידי ועדת מומחים ממשלתית בשנים 1997-2001. בשנת 2001 התברר שמתוך 60 דגימות של דגי סלמון שנבדקו באותה שנה הכילו 59 שלושה כימיקלים רעילים ממשפחת הפחמימנים הכלורידיים, המשמשים כחומרי הדברה חקלאיים: DDT, dieldrin, hexa-chloro-benzene, שריכוזם עלה בהרבה מאשר בבשר ובמזונות אחרים רבים שנבדקו. דגי הסלמון אף הכילו כמויות גדולות מאוד של דיוקסינים. גם סלמון מחוות אורגניות הכיל חומרי הדברה. כל החומרים הללו הם מסרטנים, והשילוב ביניהם מגביר את הסכנה. הזיהומים מוסברים בכך שהדגים מואכלים שומן, תוצרי לוואי ופסולות מבעלי חיים שבעצמם מזוהמים (סלמון הוא דג טורף), ושדיוקסינים נמצאים במי החופים בגלל פליטה מתעשיות מזהמות. במחקר אחר נמצאו בדגי הסלמון הגדלים בכלובים ימיים בבריטניה גם ביפנילים-רב-כלוריים ודיפנילים-פוליברומטיים, בטווח גדול של ריכוזים[3]. למשל, ביפנילים-רב-כלוריים היו בטווח של 145-460 נאנוגרם לגרם שומן. תמיד היו ריכוזי הזיהומים במזון קטנים מריכוזם בגופות הדגים.

זיהומים הם נחלת כל הדגים ולא רק דגי סלמון. בסוף שנת 2000 קבעו מדענים, בדוח שהכינו עבור האיחוד האירופי[4] ,כי תכולת הדיוקסין בבשר-דגים ובשמן-דגים שמוצאם מחופי אירופה גבוהה כמעט פי שמונה ממוצרים דומים שמוצאם מהאזורים הלא מתועשים, ושכמות זו גדולה כמעט פי עשרה מזו שבבשר ובביצים. בדוח נאמר שמקור הדיוקסינים הוא בתעשייה, ופרט לדיוקסינים ישנם עוד כימיקלים תעשייתיים ברמה גבוהה.

בארה"ב חושב הסיכון לסרטן שבמזונות שונים לפי 37 סוגים שונים של מזהמים הנמצאים בהם וצריכתם הממוצעת לנפש בארה"ב[5]. לכל מזון חושבה רמת סיכון, לפי מדד פוטנציאל הקרצינוגניות של החומר (באיזו מידה הוא גורם לסרטן). דגים קיבלו את המקום הראשון מכל המזונות.

רמות הכספית בדמם של דייגים שוודיים היו גבוהות פי שניים מאשר באוכלוסייה הרגילה ובדמם היו גם כמויות גדולות של פחמימנים כלורידיים ודיוקסינים. התברר שרמת הכספית בדם עומדת ביחס ישר לכמות הדגים שנאכלו, כי הדייגים צרכו כמות כפולה של דגים[6]. דגי המאכל של אותה אוכלוסייה נבדקו והתברר שהם מכילים כספית והם המקור הראשי לכספית במזון.

לפי נתונים שנאספו במחקר האחיות אצל 1,709 אחיות בשנים 1999-2000, היה ריכוז הכספית בדם גבוה פי 7 אצל אלה שאכלו 9 או יותר מנות דגים או מאכלי ים אחרים בחודש מאשר אלה שלא נהגו לאכול זאת[7]. מסקנה חד משמעית ממחקר זה היא שצריכת הדגים משפיעה על ריכוז הכספית בדם הרבה יותר ממספר סתימות האמלגם בשיניים. ריכוזי הכספית באותו מחקר גם היו גבוהים יותר ככל שהגיל עלה: פי 1.5 אצל נשים בטווח הגילאים 49-30 מאשר בגילאי 29-16.

ד"ר ניל ברנרד, ראש אגודת PCRM (רופאים למען רפואה אחראית) בארה"ב, כתב שריכוז החומרים הרעילים בגופם של דגים גבוה פי 6 מיליון מאשר ריכוזם במים שהדגים חיים בהם[8]. שרשרת המזון באוקיינוסים מתחילה בצמחים מיקרוסקופיים -הפיטו-פלנקטון, שנאכלים ע"י בעלי חיים מיקרוסקופים אחרים, שבתורם נאכלים על-ידי בעלי חיים גדולים יותר ויותר. הפיטו-פלנקטון סופחים מהמים מתכות כבדות ודיוקסינים וחומרים אלה עמידים בפני פירוק. כל חוליה בשרשרת המזון מרכזת את החומרים הכימיים, ולכן ריכוז חומרי הזיהום בגופים החיים במערכת סביבתית עולה במעלה שרשרת המזון. לבעלי החיים המימיים אין מנגנונים להיפטר מחומרים אלה. החומרים שוקעים ברקמות השומניות ובכבד. פרט למזון חודרים החומרים דרך הזימים והעור. ביפניל רב-כלורי, למשל, חודר לעור ולסנפירים ונשאר בהם.

לבני אדם גורמים חומרי הדברה, דיוקסינים ומתכות כבדות לסרטנים שונים (כבמקרה הצוללנים בקישון), נזקים עצביים ומוחיים, תסמונת העייפות הכרונית, פגיעה במבנה העצם והרקמות, פגיעה בכבד ובכליות, התפתחות מחלות כרוניות, החלשת המערכת החיסונית ועוד[9].

מעט יותר ממחצית הצריכה השנתית של דגים בישראל, העומדת על 60-70 אלף טון, מגיעה מיבוא. האחראי על פיתוח ושיווק בענף הדגה במעגן מיכאל אמר בשנת 1995:

"הפיקוח התברואתי על דגים מיובאים הוא לא משהו"[10]
יוסי ברכמן, אחראי פיתוח ושיווק ענף הדגה במעגן מיכאל.

כפי שיוצג להלן, דבריו נכונים גם לגבי דגים שמקורם בישראל.

זיהומים בדגי ים בישראל

אילו בדקו בישראל את הזיהומים בדגי-הים הייתה ישראל עולה ברמת זיהום הדגים אף על אירופה, כי מדינות אירופה אינן שופכות את בוצת הביוב שלהן למי הים כמו ישראל והן ומפקחות טוב יותר על השפכים התעשייתיים, שמוזרמים לנחלים הנשפכים לים או ישירות לים. כמו כן הן גובלות באוקיינוסים גדולים בהרבה מהים התיכון, שהזיהומים מתפזרים בהם יותר. כעשירית מצריכת הדגים השנתית בישראל (ששת אלפים טון) באה מדיג בים התיכון. ב- 25 באוגוסט 2000 הופיעה במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר רחבת היקף על הדיג שמתבצע ליד פתח צינור השפד"ן, שמזרים לים ליד קיבוץ פלמחים את הבוצה שנשארת לאחר טיהור מי הביוב. הדגים נמשכים לשם בהמוניהם בגלל החומר האורגני שהם יכולים לאכול. הבוצה רעילה ומסוכנת. דייג ששמו לא נמסר סיפר:

"הדגים מעולפים לגמרי, הם בקושי מחזיקים מעמד באזור המורעל הזה"

צוות העיתון ראה דגים רבים במרחק כמה עשרות מטרים מפתח הצינור, חלקם גוססים. בעיתון נכתב:

"בנקודת השפך דגים בעיקר לוקוס, פרידה, ברבוניות, פלמידות ודגי סרגוס. היקף הדיג עצום. עשרות דייגים קטנים מאשדוד ומיפו מגיעים לנקודת השפך ומטילים את רשתותיהם... בנוסף לדייגים הקטנים עוברות במקום ספינות דיג רבות... וגוררות אחריהן רשת ארוכה לאורכו של השפך"
מוסף השבת, ידיעות אחרונות, 25 באוגוסט 2000.

הדייגים שדגים שם אינם אוכלים את הדגים מהשפך אלא מוכרים אותם לחנויות.

בבדיקת מעבדה מדגמית בדגים שנידוגו שם התגלו כמויות חריגות של מתכות כבדות: ב-8 דגים מתוך 16 נמצא ארסן ובאחד מהדגים הגיע שיעור הארסן ל- 530 אחוז מעל התקן. בדג אחד נמצאה כספית פי שניים וחצי מהתקן ובדג נוסף נמצא קדמיום בשיעור של עשרים אחוז מעל התקן. מנהל היחידה לרפואה תעסוקתית באוניברסיטה העברית, הבהיר:

"הכספית הנה מתכת כבדה, רעילה מאוד, אשר גם בריכוזים נמוכים עלולה לגרום נזק לבריאות. היא גורמת לפגיעה במערכת העצבים המרכזית ובחושי השמיעה והקואורדינציה, ועלולה להוביל לפגיעה מוחית נרחבת. כמו כן הצטברות כספית פוגעת ברקמות המוח, בכליות ובכבד. בקרב נשים הרות קיימת סכנה לפגיעה בעובר"
ד"ר אליהו ריכטר

מנהל היחידה לטיב דגה ומוצרי מזון בשירות הווטרינרי, קבע:

"ארסן הוא חומר מסרטן שגורם לסרטן העור, הכבד, שלפוחית השתן והמעי הדק. בנוסף הוא נחשב לחומר רעיל ובכמויות מעל 30 מיליגרם הוא עלול להוביל למוות... לאדם במשקל 60 ק"ג אסור לאכול מעל 170 גרם מדג זה (הכוונה לדג שהיה בו 530 אחוז ארסן מעל התקן). החומר גורם לנזק מצטבר".
ד"ר אלכסנדר גלמן

ביולוג ימי ומומחה לזיהומי ים, ציין:

"ריכוזי הכספית ליד מוצא השפד"ן היו גבוהים הרבה יותר מהריכוזים שנמצאו בים שמול הקישון".
ד"ר אהרון דותן

כספית, ארסן, קדמיום, מתכות כבדות אחרות, חומרי הדברה (בעיקר פחמימנים כלוריים) ופנילים כלוריים, מצטברים בגוף, בעיקר ברקמות השומניות, וגורמים לנזק מצטבר. אפשר להעריך שארבעה דגים משפך הקישון יספקו כמות כספית דומה לכמות שמספק דג אחד מהשפד"ן או עשרים דגים מאזור אחר. משרד הבריאות, שאחראי על פיקוח ודגימת מוצרי מזון בחנויות בישראל, לא גילה את הריכוזים הגבוהים של מתכות כבדות, ורמת הפיקוח הייתה "טובה" כמו רמת הפיקוח על הייבוא, כדברי יוסי ברכמן.

בישראל ישנו דיג גם באזורים מזוהמים אחרים, למשל ליד שפך הקישון וליד נמלי חיפה ואשדוד. מתוך דבריו של לוחם שייטת ודייג, שהעיד בועדת החקירה שנערכה ב-10 בינואר 2001, ב"עניין ההשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון ומימי הסביבה על בריאותם של חיילי צה"ל שהופעלו במקום":

"הדגים שאני מכרתי בשנות ה-70, המחיר שלהם היה בערך פי חמש מהמחיר של דגים שנתפשו באזור מפרץ חיפה, מבואות הנמל והקישון, כאשר מדובר בדג הסרדין או בדג הבורי, אלה דגים של מים עליונים, שאתה פשוט יכול לקחת אותם ולהריח שיש להם ריח של נפט ומכרו אותם ואכלו אותם ועד היום תופשים אותם, מוכרים אותם ואוכלים אותם. מי שאין לו כסף, כמובן".
יאיר מיכאלי

מכל נחלי הארץ שנשפכים לים נחל התנינים לבדו נקי משפכים תעשייתיים. מפעלים מסוימים מזרימים שפכים תעשייתיים לים, כגון תעשיות אלקטרו-כימיות במפרץ חיפה. היום, יותר משנתיים לאחר החשיפה, ממשיכים להזרים את בוצת השפד"ן לים ועולם כמנהגו נוהג.

זיהומים בדגי בריכות בישראל

פעמים רבות היו הרעלות דגים מכוונות בכינרת: יש דייגים בכינרת שמשתמשים בחומרי הדברה חקלאיים כדי להשיג שלל גדול בזמן קצר ובעבודה מועטה.

"בכמה דגימות ממשלוחים של דגים בשנים 1994-1996 היה שיעור הדגים המורעלים גבוה, בין 40% ל- 75% [..] ב-1997 היה מספר הדגימות קטן מסיבות תקציביות".
דו"ח מבקר המדינה, מס' 48 (ע' 110)

כלומר, כשעדיין ערכו בדיקות, יותר ממחצית דגי הכינרת היו מורעלים, ב-19.3.01, למשל, התגלו אלפי דגים מתים בדרום הכינרת, לאחר שהורעלו בלינדן, שהוא פחמימן כלורידי הפוגע במערכת העצבים[11].

דגי ימים ואגמים מתים סמוך להוצאתם לאוויר ובמקרים רבים אינם מושמים בקירור למשך שעות ארוכות. דגי נסיכת הנילוס שיובאו לישראל מקניה, אוגנדה וטנזניה, היו מוטלים שעות רבות בחום, וכדי להתגבר על כך הוכנסו הדגים לאמבטיות של חומרי חיטוי רעילים, כגון דיאזינון ואנדוסולפן. גם לאחר שטיפת הדגים נשארים חומרים אלה בדג, והאדם האוכל אותם חשוף לנזק מצטבר ולפגיעה בכבד. לאחר שהתפרסמו נתונים אלה הפסיק משרד הבריאות את יבוא הדגים ארצה[12]. היבוא אושר מחדש, אך שיטת הטיפול בדגים לא שונתה.

"ייצור" דגי בריכות בישראל עומד על 18 אלף טון בשנה. מגדלי הדגים בבריכות מים מתוקים בארץ משתמשים בחומרים שונים כדי לטפל בטפילים חיצוניים שנצמדים לדגים. החומרים הנם: ירקרון, פורמלין, ברומקס, DP, דנקס 80, ומבנווט[13]. שופכים את החומרים למים. שפיכת החומרים הללו למי הבריכות היא טיפול מקובל. דגים מקבלים לעתים אנטיביוטיקה, כולל דגים בבריכות ימיות (בישראל מגדלים אלפיים טון דגים בבריכות ימיות[14]). ענף הדיג מתקדם בקביעות רמת האינטנסיביות של גידול דגים (כמות הדגים לנפח נתון של מים), והצפיפות הגדולה מצריכה להגדיל את כמות התרופות. ישנן גם בריכות מים מלוחים לגידול דגי ים ובהן מקבלים הדגים טיפולים דומים. המים לבריכות הדגים ליד נחל נעמן נלקחים ממנו. נחל זה מזוהם בשפכים תעשייתיים.

מזונם של דגי הבריכות בארץ כולל כוספת כותנה מקולפת, שהיא החומר העשיר ביותר בחומרי הדברה מכל הצמחים, זבל עופות, זבל פרות, קמח נוצות, קמח בשר עוף, קמח דגים, שמן דגים, קמח הרינג, ושמן עוף. מיחזור זה של מזון גורם לכך שחומרי ההדברה, האנטיביוטיקות ושאר הרעלים יגדילו את ריכוזם בגוף בעלי החיים הרבה מעבר לריכוז שהיה מצטבר אילו תזונתם הייתה מורכבת מצמחים בלבד. כל האמור בסעיף זה נכון גם לדגים המגודלים בכלובים ימיים בארץ ובחו"ל.

הרכב תזונתי של דגים והתאמתם כמזון לאדם

דגים מכילים כולסטרול, חלבון רב ושומנים רוויים. היחס בין חומצות שומן רב-בלתי-רוויות לרוויות בדגים[15] בממוצע הוא 0.96, בעוד שבשומן תרנגולת היחס הוא 0.7 ובאגוזים הוא 6.27. ככל שהיחס גדול יותר נחשב המזון לטוב יותר מבחינת פרופיל השומנים. המשמעות לגבי דגים היא שבממוצע ישנה אותה כמות של חומצות שומן רוויות ובלתי רוויות בדגים והרכב השומנים בהם איננו טוב בהרבה מאשר בבשר עוף. בבשר עוף יש 75 מ"ג כולסטרול למאה גרם ובדגים יש בממוצע 70, כשבדג שמן כמקרל יש 90 ובסרדין משומר בשמן 120. הם אינם מכילים סיבים תזונתיים, פחמימות מורכבות וויטמין C. חלבון הדגים מגביר את קצב איבוד הסידן מהעצמות בגלל חומציותו, ויוצר עומס על הכליות. בדגים שאינם טריים ישנה כמות רבה של מלח שהיצרנים שמים לשימורם. למשל, בהרינג הולנדי 1,500 מ"ג נתרן למאה גרם, או 850-1600 במקרל, כפי שמצא כותב מאמר זה באריזות דגים במדף בסופרמרקט. דגים אינם מקור טוב ליוד, כי צריך לאכול מהם חצי ק"ג ליום, כולל הראש ובלוטת התריס שלהם, כדי לקבל את המנה היומית הנדרשת של יוד. לעומת זאת, חצי גרם עד גרם אצות מיובשות יספקו את כמות היוד הנדרשת ליום[16].

בדגים יש חיידקים מסוכנים כליסטריה וויבריו (vibrio). בשנת 2001 לקו בישראל 42 בני אדם בליסטריה, נפטרו 3 ונגרמו 2 הפלות של עוברים. חלק נכבד ממקרים אלה אירע עקב חיידקי ליסטריה בדגים, ומשרד הבריאות הורה לקצר חיי מדף של מוצרי דגים והנחה מפעלי דגים לבצע חיטוי. לאנשים רבים, בעיקר בגיל מתקדם, נגרמו נמקים ונכרתו אצבעות בגלל חיידק הויבריו[17].

דגים אינם מהווים מזון טבעי של בני אדם, כי לבני אדם אין מבנה אנטומי וכישורים של טורפים מימיים (או יבשתיים) כדולפינים או ככלבי-ים. רוב האנושות התפתחה במקומות שאינם מאפשרים אספקת דגים קבועה. טעמם וריחם של דגים לא מבושלים דוחים ורבים נרתעים מהדם. אף אחד לא אוכל דגים בצורתם הטבעית הבלתי מבושלת. בפירות, מזון טבעי לבני אדם, מושכים הריח, המראה והטעם ולא צריך לבשלם ולהוסיף להם תבלינים כדי שטעמם יערב. כפי שיפורט בהמשך המאמר, פירות מגבירים את עמידות כולסטרול LDL לחמצון, בעוד שדגים (ובשר) מקטינים אותו. לא היינו מצפים לכך ממזון טבעי, וגם לא היינו מצפים ממנו שיפחית את יכולת הקרישה של הדם, כפי שקורה מאכילת דגים. גם ללא הזיהומים בדגים אין הם יכולים להיחשב כמזון מתאים לאדם.

פרקינסון, בעיות זיכרון ולמידה ובעיות עצבים

בסינגפור נבדקו רמות הכספית בדמם של 54 חולי פרקינסון בהשוואה למאושפזים אחרים בבתי חולים. התברר שלחולי פרקינסון יש רמה גבוהה של כספית בדם. עורכי המחקר העריכו שריכוז גבוה של כספית מגביר פי 9 את הסיכון לפרקינסון[18]. דגים הם המזון העשיר ביותר בכספית. נדיר שפרקינסון מופיע לפני גיל 60. אנשים הלוקים במחלה זו בגיל צעיר מפתחים אותה בדרך כלל מחשיפה לחומרי ריסוס והדברה וכימיקלים שונים. בקרב שני אנשים לפחות, שצללו במסגרת תפקידם בשייטת בנמל הקישון, אובחן פרקינסון בגיל ארבעים[19]. ניתן לשער שצריכה מרובה של דגים שנדוגו באזורי הקישון, השפד"ן או מקומות מזוהמים אחרים עלולה "להעשיר" את האוכלים בחומרים מסוכנים ולהעלות במידה מסוימת את הסיכון ללקות בפרקינסון. ואכן, נתיחה שלאחר המוות במוחות של חולי פרקינסון[20] העלתה שביחס למוחות של גוויות "רגילות" היו לחולי הפרקינסון ריכוזים גבוהים בהרבה של חומר ההדברה החקלאי דיאלדרין ושל ביפניל-רב-כלורי מספר 153. כמו כן היו ריכוזים גבוהים מהממוצע לחומר ההדברה DDE ולביפניל-רב-כלורי מספר 180.

ביפנילים רב-כלוריים (polychlorinated biphenyls) מסומנים במקומות רבים כ-PCBs, וכך יצויינו בהמשך המאמר. ישנם 209 סוגים של PCBs, והם שימשו כחומרי צינון וסיכה לשנאים וקבלים, עד שייצורם הופסק ב-1977 משהתברר נזקם הגדול לחי. חומרים אלה אינם טבעיים, אינם מתפרקים ומיקרואורגניזמים סופחים אותם. דגים אוכלים את המיקרואורגניזמים וריכוזם בגוף הדגים מגיע לאלפי מונים מריכוזם במים. זה מסביר מדוע PCBs ממשיכים להוות סיכון זמן רב לאחר שייצורם הופסק. שישה מחקרים העלו ש-PCBs פוגעים בייצור הדופמין במוח, דבר הגורם למחלת הפרקינסון. PCBs פוגעים גם בחלקים אחרים של מערכת העצבים והמוח. הם מזיקים לעור ולכבד ומסרטנים. ה-BBC דיווח ב-6.6.01 שחוקרים מאילינוי מצאו כי דייגים חובבים באגם מישיגן שמזוהם ב- PCBs שצרכו מידי שנה כמויות גדולות של דגים, לקו בבעיות זיכרון, התקשו לזכור סיפור לאחר חצי שעה ותיפקדו גרוע בלימוד מילים חדשות[21]. מחקרים על הגורמים התזונתיים לפרקינסון נערכו בארה"ב, אירופה, דרום אמריקה, אפריקה שמדרום לסהרה, סין ויפן. בכולם נמצא שככל שעולה צריכת המזון והשומן מן החי, ובמיוחד כמות השומן, עולה הסיכון לפרקינסון. שומן מן הצומח לא השפיע על התחלואה לטוב או לרע[22]. לפי האמור בפסקה הקודמת ניתן לשער, שהשפעת שומן מן החי היא עקב חומרי הדברה, מתכות ו-PCBs שהצטברו בשומן החיה או הדג, אך כפי שכותב הוכברג:

"שומן מן החי נמצא מזיק בכל מקום, גם בארצות בהן ממעטים לרסס, בהן הפרות רועות במרעה טבעי. עובדה זו מלמדת שעיקר הנזק הוא בשומן כשלעצמו".
מרדכי הוכברג

כספית גורמת לבעיות למידה לילדים, ואפילו חשיפת העובר לכספית בזמן ההיריון מזיקה: ל-917 נשים הרות נמדדה רמת הכספית בשיער, כקירוב טוב לרמתה בגוף. בגיל 7 עברו ילדיהן שישה סוגי מבדקים לתפקוד פסיכולוגי-עצבי. ילדיהן של 112 נשים שרמת הכספית בשערן הייתה 10-20 מק"ג/גרם היו בעלי ביצועים גרועים במקצת בתפקוד מוטורי, שפה וזיכרון - זאת בהשוואה לנשים שבשערן היה רק 3 מק"ג/גרם כספית[23]. כמויות של 10-20 מק"ג/גרם אינן נחשבות למסוכנות, אך מתברר שכמויות כאלה מזיקות לעוברים, גם אם אינן מזיקות לאימותיהם. בכל מקרה- דגים הם המקור התזונתי העיקרי לכספית, הגם שסתימות שיניים מאמלגם מכילות אותה.

שתי קבוצות בנות 22 בני אדם כל-אחת מהאי סרדיניה השייך לאיטליה השתתפו במחקר[24]. האחת, מדרום מערב האי, שאנשיה נהגו לאכול בקביעות דגי טונה (המכילים הרבה כספית יחסית לדגים אחרים). אנשי הקבוצה השנייה (מצפון האי) לא צרכו טונה בקביעות. שתי הקבוצות לא נחשפו באופן תעסוקתי לכספית. בדמם של אוכלי הטונה הייתה רמת הכספית הממוצעת גבוהה פי 4.3 מאשר בקבוצה השנייה. לקבוצת אוכלי הטונה היו ביצועים גרועים ביחס לקבוצה השנייה בקואורדינציה פסיכו-מוטורית ובמהירות זיהוי צבעים וספרות. בתוך קבוצה זו, רמת הכספית בדם הייתה המשתנה המשמעותי לרמת הביצוע: ככל שעלתה רמת הכספית כן ירדה איכות הביצוע.

אסטמה, מחלות אטופיות ומחלות ריאה

ככל שעלתה צריכת הדגים כן עלה שיעור הלוקים באסטמה בקרב ילדים יפניים בגילאים [25]6-15. סקר בקרב 1,166 ילדים בני 13-17 מטאיואן העלה ששמן דגים (וכמו כן כבד, בשר ומזונות מטוגנים) קשור לסיכון מוגבר לאסטמה[26]. שמן דגים מחליש חלקים במערכת החיסונית וניתן לצפות שיעזור לחולי אסטמה, שהרי המחלה קשורה בין השאר לפעילות יתר של המערכת החיסונית. ברם, בשתי סקירות ממצות של מחקרים שבחנו את הנושא נמצא שהוספת שמן דגים לתפריטם של חולי אסטמה לא עוזרת להם[27] [28].

טיפול שכן עוזר לחולי אסטמה הוא הימנעות מכל מזון מן החי, כולל דגים: חוקרים שבדיים דיווחו של-92% מתוך 35 ילדים חולי אסטמה בגיל ממוצע של 12 שנים, שקיבלו תרופות, הייתה ירידה בשכיחות ובחומרה של התקפי האסטמה ו-50% הפחיתו את מינון תרופותיהם לפחות ממחצית לאחר שעברו לתזונה טבעונית[29].

מחלות אטופיות הן מחלות הנגרמות מתגובה אלרגית חריפה של הגוף. הן כוללות נזלת אלרגית, אסטמה ברונכיאלית, "אסטמה של העור" ואלרגיה למזון. סקירה ממצה של מחקרים בנושא העלתה של-51.3% מהתינוקות יש אלרגיה לדגים בשנת חייהם הראשונה (יכולה להיות אלרגיה לדג מסוים או לכמה סוגי דגים)[30]. התחלתן של מחלות אטופיות היא בעיקר בשנות החיים הראשונות עקב חשיפה לגורמים אלרגיים, ודגים יחד עם ביצים וחלב פרה הנם הגורמים הראשיים למחלות אטופיות לפי אותו מחקר. האלרגן עובר דרך חלב האם לתינוק.

מחקר בספרד בקרב ילדים שלקו ב"אסטמה של העור" (atopic dermatitis), מחלה אלרגית של העור הנוטה לחלוף ולשוב, העלה של-65% מהילדים היו אלרגיות למזון, ומתוך אלה 21.6% היו אלרגיים לדגים (36.5% היו אלרגיים לחלב ו-35.1% לביצים). הימנעות מהאלרגן במשך שנתיים גרמה לריפוי מוחלט של המחלה בקרב 71.4 מהילדים שהיו אלרגיים למזון[31]. חישוב על סמך נתונים אלה מעלה שעשרה אחוזים מהילדים הלוקים ב"אסטמה של העור" מקבלים אותה מאכילת דגים. אכילת כמויות גדולות של פירות שיפרה את מצבם של חולים במחלת ריאות חסימתית כרונית (שהיא לרוב ברונכיטיס כרונית או נפחת ונגרמת במיוחד מעישון), אך דגים לא עזרו[32]. מחקרים אחרים לא מצאו השפעה חיובית של דגים על צמצום התמותה ממנה[33].

מיגרנה וכאבי ראש

[34]" />

פרסומים שונים ממליצים על שמן דגים כטיפול להפחתת מספרם וחומרתם של התקפי מיגרנה. 23 נערים ונערות חולי מיגרנה בגיל ההתבגרות חולקו לשתי קבוצות וקיבלו במשך חודשיים כמוסות שהכילו שמן דגים או שמן זית. לאחר החודשיים דרגו המשתתפים את השיפור שחל במצבם הודות לטיפול. בשתי הקבוצות חל שיפור דומה לטובה הן בחומרת הכאבים והן בתדירותם34. עורכי המחקר טענו שאין לפטור את התוצאות כאפקט פלצבו, אך קשה לא לעשות כך, הואיל ושמן זית לא נחשב מעולם כמקל כאבי מיגרנה למרות השימוש הרב בו. מחקר זה מטיל בספק את הסגולות שמייחסים לשמן דגים כפועל נגד מיגרנה.

כאבי ראש שאינם מיגרנה מציקים מאוד אם הם כרוניים. הם נובעים מהתכווצות כלי הדם במוח, שיכולה להיגרם עקב אמינים כפניל-אלנין או היסטמין, המצויים במזונות שונים (כגון גבינה, יין אדום, שוקולד ודגים). שלושה חוקרים מאוסטריה שיערו שגורם ראשי לכאבי ראש הוא חוסר באנזים בשם diamine oxidase המפרק את ההיסטמין המצוי במזונות. הם ביצעו מחקר שבו השתתפו (בין השאר) 28 אנשים שסבלו מכאבי ראש כרוניים, ובמשך חודש נמנעו מהם דגים, גבינות, נקניקים, כרוב חמוץ ומשקאות אלכוהוליים. במצבם של 73% ממשתתפי המחקר חלה הטבה משמעותית במצב כאבי הראש. חזרה לתפריט הרגיל גרמה לחזרה למצב הקודם של כאבי הראש[35]. הרעלת היסטמין אקוטית מתרחשת בעיקר מאכילת טונה או מקרל אם הריכוז גדול ממאה מיליגרם למאה גרם דג[36].

דלדול העצמות

דגים קטנים נאכלים לעתים קרובות עם העצמות, שהן מקור לסידן. בדגים יש גם ויטמין D שמסייע במניעת דלדול העצם ולכן צריכת דגים קטנים אמורה להביא לצפיפות עצם גבוהה יותר. למרות שיקולים אלה התברר שצריכת דגים קטנים צמצמה את מסת העצמות של נשים יפניות צעירות (מתחת לגיל 40)[37]. החוקרים שיערו שזה קרה בגלל המלח שנלווה לדגים ובגלל חלבוני הדגים, שגרמו להפרשת סידן בשתן. בדגים גדולים יותר, שעצמותיהם אינן נאכלות ההשפעה השלילית גדולה יותר. קבוצת נשים חולות אוסטאופורוסיס ביפן נחקרה לגבי הרגלי התזונה בצעירותן בהשוואה לקבוצה דומה של נשים ללא בעיית אוסטאופורוסיס. אחד ההבדלים היה שלקבוצת החולות באוסטאופורוסיס הייתה צריכה מוגברת של דגים יבשים בצעירותן[38].

בקרב 9,704 נשים לבנות מארה"ב מעל גיל 65 שהשתתפו במחקר נמצא שצפיפות העצמות הייתה פחותה ככל שגדלה צריכת החלבון מן החי ושכיחותם של שברים בפרק הירך הייתה גדולה פי 3.7 בקבוצה בעלת הצריכה הגבוהה ביותר של חלבון מן החי לעומת הקבוצה בעלת הצריכה הנמוכה[39]. במחקר זה לא הבדילו החוקרים בין חלבונים שמקורם בדגים לבין חלבונים שמקורם בבשר, אך שיעור החלבון בבשר עוף ובדגים דומה ועומד על כ-20%. אותו מחקר גם העלה שחלבון ממקור צמחי לא היווה גורם סיכון. אם עולה חומציות הדם מופרשים מהשלד סידן ומגנזיום לדם, כדי לסתור את החומציות. חלבונים צמחיים הם פחות חומציים מחלבונים מן החי ולכן אינם יוצרים עומס חומצי כמו אלה מן החי (כולל החלבונים בביצים ובחלב). מחקרים רבים אחרים שנערכו בעבר העלו תוצאות דומות.

יש הטוענים, ששמן דגים מגביר את ספיגת הסידן, ולכן רצוי לקחתו עם תוספי סידן. לבדיקת טענה זו נערך מחקר באנגליה עם שתי קבוצות של נשים בריאות: קבוצה אחת בגיל הפוריות וקבוצה שנייה לאחר גמר תקופת הפוריות. בכל קבוצה חולקו הנשים לשתי קבוצות שונות ובמשך שנה קיבלה קבוצה אחת 1,000 מ"ג סידן והשנייה קיבלה מוצר בשם Efacal, שהכיל 1,000 מ"ג סידן, 4 גרם שמן נר-הלילה ו-440 מ"ג שמן דגים. בתחילת המחקר נבדקה צפיפות העצם. לאחר שנה התברר שלא היה הבדל בשתי הקבוצות בין הנשים שנטלו את המוצר שהכיל שמן דגים לבין הנשים שנטלו סידן בלבד[40].

ויטמין A בצורת רטינול מחליש את העצמות אם הוא נלקח בכמות עודפת: בשבדיה התברר שבקבוצת הצריכה הגבוהה ביותר של רטינול אצל נשים (ביחס לקבוצה בעלת הצריכה הנמוכה) ירדה צפיפות העצם בצוואר הירך ב-10%, בחוליות עמוד השדרה ב-14% ובכל הגוף בממוצע ב-6%. הסיכון לשבר בפרק הירך הוכפל[41]. דיאנה פסקניש ושותפיה בדקו משנת 1980 ועד 1998 את נתוני צריכת ויטמין A מ"מחקר האחיות", שבו השתתפו 72,337 נשים לאחר גיל הפוריות[42]. בקבוצה של הנשים שצרכה את הכמות הגדולה ביותר של רטינול (יותר מ-3000 מק"ג ליום השווים ל-10,000 יב"ל של הויטמין) גדלה שכיחותם של שברים בפרק הירך ב-48%. המאפיין התזונתי הראשי בנטייה ללקות בשבר בפרק הירך היה כמות הרטינול. שמן דגים מכיל כמות גדולה של ויטמין A בצורת רטינול (להבדיל מצמחים, המכילים קרוטנואידים, שמהם הגוף מייצר ויטמין A). בצפון אירופה ובמיוחד בארצות הסקנדינביות יש הרבה יותר תחלואה באוסטאופורוסיס מאשר בשאר ארצות אירופה. בארצות אלה מעשירים מזונות רבים בשמן דגים, המכיל ויטמינים D ו-A. הועלתה השערה שזה הגורם לריבוי האוסטאופורוסיס בצפון אירופה[43]. בשמן דגים יש גם ויטמין D שמחזק את העצמות. באותה קבוצת נשים מצאה פסקניש שצריכה גבוהה של ויטמין D מורידה ב-37% את הסיכון לשבר בפרק הירך[44]. האם הנזק מהרטינול שבשמן דגים גבוה או נמוך מהתועלת מויטמין D שנמצא באותו שמן? מהנתונים ברור שהנזק רב מהתועלת, מה גם שניתן ליטול ויטמין D2, הידוע גם בשם Ergocalciferol, שאינו מופק מהחי ורעילותו מוערכת בעשירית מויטמין D המופק מבעלי חיים. זה האחרון מסומן D3 או Cholecalciferol. שיטה עדיפה היא להיחשף לשמש במידה מספיקה. חשוב לציין שקבלת ויטמין A באמצעות קרוטנואידים (במיוחד ביטא-קרוטן) המצויים בירקות ובפירות הינה בטוחה, כי גם אם צורכים כמות גבוהה מדי שלהם הגוף תמיד הופך רק את הכמות הדרושה לו לרטינול.

סרטן

דגים צלויים, מטוגנים ואפויים מכילים רכיבים מסרטנים: בכל סוגי הבשר כולל דגים, ישנם חלבונים, שיחד עם הקראטין, יוצרים בטמפרטורות גבוהות, במיוחד בצלייה ובאפייה, תרכובות אמינו-הטרוציקליות (HCAs). תרכובות אלה מסרטנות וקשורות לסרטן המעי הגס[45], לסרטן השד[46] ולעוד סוגי סרטן. באופן כללי - ככל שיש יותר חלבון בבשר או בדג כן גדלה כמותם, ובטמפרטורה גבוהה מ-175 מעלות צלזיוס מואצת יצירתם באופן חד.

דגים עשירים באומגה 3 נחשבים כמורידים את הסיכון לסרטן השד, אך רבות הדוגמאות הסותרות: צריכת דגי מים מתוקים על-ידי נשים סיניות בשנחאי העלתה מעט את שיעור סרטן השד[47]. חשיפה לחומרי הדברה חקלאיים שנמצאים בדגים גורמת לסרטן. בשבדיה תועד הסיכון לסרטן השד בקרב שתי קבוצות של נשות דייגים, שצריכת הדגים שלהן הייתה כפולה משל נשים רגילות[48]. קבוצה אחת הייתה מהחוף המזרחי (הים הבלטי) שמזוהם בחומרי הדברה חקלאיים (במיוחד בפחמימנים כלורידיים) והקבוצה השנייה הייתה מהחוף המערבי, שאינו מזוהם. הנשים אכלו דגים שנידוגו על-ידי בני זוגן. בקבוצת הנשים מהחוף המזרחי היה שיעור מקרי סרטן השד גבוה ב-29% מאשר בנשים רגילות מהחוף המזרחי, וגבוה ב-35% מנשות הדייגים בחוף המערבי. Dieldrin הוא קוטל חרקים אסטרוגני הקשור במיוחד לסרטן השד.

בנורבגיה, מדינה שבה הדגים עשירים ב"שומן טוב", לא נמצא קשר בין צריכת הדגים הכוללת לתמותה מסרטן השד[49]. גם בבדיקת נתוני צריכת דגים ותחלואה בסרטן השד ב-24 מדינות אירופאיות לא נמצא קשר בין צריכת הדגים לתחלואה בסרטן השד[50].

בתאילנד מהווה טפיל בשם Opisthorchis viverrini שמקורו בדגי נחלים שלא בושלו גורם ראשי לסרטן הכבד[51].

שכיחותו של סרטן הקיבה גדלה ב-57% אצל צרכנים מובהקים של דגים מלוחים או מטוגנים ושרימפס בקבוצה של 272 תושבים בשתי ערים סיניות[52]. אלה שצרכו הרבה רוטב דגים (חומר המופק מדגים) היו בסיכון גדול פי 2.57 לסרטן הקיבה. צריכה גבוהה של דגים צלויים ביפן העלתה ב-30% את התמותה ממחלות סרטן בקרב 7,553 משתתפים לאורך 11 שנות מחקר[53]. אצל הקבוצה בעלת הצריכה הגבוהה, הסיכון לסרטן הקיבה היה גדול ב-70%.

דגים משומרים מלוחים, כמו מזונות חלבוניים משומרים אחרים, העלו ב-80% את הסיכון לקרצינומה של הלוע העליון בסין[54].

דגים מפחיתים את שיעורם של מעט סוגי סרטן התלויים בהורמונים כסרטן רירית הרחם וסרטן הערמונית, אך זה אמור רק לגבי דגים שבהם ישנה כמות משמעותית של חומצות שומן מקבוצת אומגה [55]3, (להבא: חומצות לינולניות) כמקרל, סלמון, סרדינים והרינג, הנמצאים באזורי מים קרים באוקיינוסים. ישנה הסכמה שחומצות לינולניות הן הרכיב התזונתי היחיד בדגים שיש לו תועלת בריאותית משמעותית, כי לנטילת חומצה לינולנית ממקור צמחי יש אותה השפעה. לדוגמה: קצב התפתחותו של סרטן הערמונית הואט אצל 25 חולים בסרטן הערמונית, שהוסיפו לתזונתם מדי יום-ביומו במשך 5 שבועות 3 כפות זרעי פשתן טחון (30 גרם), שהכילו 7 גרם חומצה לינולנית[56]. ברם, לאור הזיהומים שנמנו מקודם, העובדה שברוב הדגים לא נמצא רכיב זה בכמות משמעותית וחסרונות בריאותיים אחרים שחלקם נידונו ואחרים עוד יידונו בהמשך המאמר עדיף מבחינה בריאותית לצרוך חומצה לינולנית ממזונות צמחיים, שעליהם יורחב בהמשך.

פודגרה

פודגרה (ידועה גם כשיגדון, צינית, gout) היא מצב שבו הגוף מייצר יותר מדי חומצת שתן ו/או הכליות אינן מפנות אותה ביעילות. חומצת שתן היא תוצר של פירוק תאי הגוף, של חלבונים ושל פורינים מהמזון (purines), שנמצאים בכמות גדולה בבשר ובאיברים פנימיים (כבד, לבלב, כליות, לב), אנצ'ובי, סרדינים ושמרים. היא מצטברת במפרקים וגורמת להגבלה חמורה בפעילותם. כמו כן היא מעלה את הסיכון למחלת עורקים כלילית. מזונות עשירים בחלבונים מעלים את רמת חומצת השתן. דיאטת אטקינס עשירה מאוד בחלבון מן החי: 30%-25% מהקלוריות בה באות מחלבון מן החי, בעוד שבתפריט האמריקני הרגיל רק 20%-15% מהקלוריות באות מחלבון מן הצומח ומן החי, ובדיאטה טבעונית כ-15% חלבון מן הצומח. ירקות, פירות ודגנים דלים ברובם בפורינים או חופשיים מהם. חולי פודגרה מצווים להימנע ממזונות עשירים בפורינים, לאמץ דיאטה דלת חלבונים ולהימנע מאלכוהול. זמן רב סברו שאין קשר בין התזונה להיווצרות ראשונית של פודגרה (אם כי כמובן יש לשנות את הדיאטה לאדם שכבר לקה בפודגרה). רק בשנת 2004 הוכח חד משמעית שצריכה גבוהה של בשר מעלה במידה משמעותית את הסיכון לפודגרה: במעקב שנמשך 12 שנים בקרב 47,150 בני אדם התברר שלאנשים שצרכו בשר במידה גבוהה (בחמישון העליון) עלה ב-41% הסיכון ללקות בפודגרה ביחס לאלה שבחמישון התחתון של צריכת הבשר, ובדומה העלתה צריכה גבוהה של דגים את הסיכון ב-[57]51%. לפי אותו מחקר חלבון ממקורות צמחיים וירקות עשירים בפורינים לא העלו את הסיכון לפודגרה.

שבץ, התקפי לב ולחץ דם

מחקרים רבים מצאו אצל אוכלי דגים סיכון מופחת לשבץ והתקפי לב. חלק מהם אפילו במידה משמעותית: 60%-50% ביחס לאלה שלא אכלו דגים או אכלו מעט מאוד דגים (מחקר NHANES, למשל נתן 55% סיכון לשבץ, שפירושו הפחתה של 45% בהתקפי שבץ)[58]. לכן השתרשה הדעה שדגים הם מזון בריא. יש לציין שצריכת דגים אכן הפחיתה את שכיחותו של שבץ מסוג אוטם (ischaemic), המהווה 80% ממקרי השבץ, אך הגדילה את שכיחותו של שבץ מסוג דימום (haemorrhagic), המהווה 15% ממקרי השבץ, לפי מחקר בקבוצה קטנה של אסקימואים[59]. במחקר אחר גדול בארה"ב היה הסיכון לשבץ דימומי של אלה שאכלו דגים פעם בחודש או יותר גדול ב36%- מאלה שאכלו דגים פחות מפעם בחודש[60]. שבץ דימומי מסוכן יותר משבץ מסוג אוטם, כי התמותה ממנו גדולה יותר. במחקר באיטליה בקרב 481 נפגעי שבץ נמצא שתוך חודש מהאירוע מתו 32.6% מהנפגעים בשבץ דימומי ו-22% מהנפגעים משבץ מסוג אוטם - כמעט פי [61]1.5. אם נחבר את הנתונים נמצא שעלייה של 36% בשבץ דימומי (ביחס לשיעור הממוצע של 15%) ותמותה גדולה ב-50% של שבץ דימומי (ביחס לשבץ מאוטם) מעלים את הסיכון למוות משבץ דימומי ב-30%, בעוד שהורדה של 55% מ-80% מקרי שבץ מאוטם מתבטאת בהורדת הסיכון למוות משבץ מאוטם ב-44%. המסקנה היא שההבדל האמיתי בסיכון למוות משבץ בין אוכלי דגים לאלה שלא הוא רק 14% ולא 60%. לא האומגה 3 שבדגים גורמת לשבץ הדימומי, כי במחקרם של Rimm ו-He שצוין מקודם נמצא שלא היה קשר לרמת האומגה 3 בדם לשבץ דימומי. אותה השפעה של שמן דגים שמאיטה את קרישת הדם היא הגורם לשבץ הדימומי: כשהדם יוצא מכלי דם במוח הוא נקרש באיטיות ולכן ממשיך לצאת.

יש לציין שהתפלגות זו של סוגי השבץ נכונה לארה"ב ולאו דווקא לאוכלוסיות אחרות: שבץ דימומי שכיח באוכלוסיות מזרח אסיה (סין ויפן) במידה משמעותית מאשר באוכלוסיות מערביות: 42% לפי מחקר שפורסם בשנת [62]1998. בהוואי ההתפלגות היא 30% שבץ דימומי והשאר אוטם[63]. במספר מחקרים על שבץ שנעשו בחברות מערביות היה שיעור אלה שסבלו משבץ דימומי גדול בהרבה מ-15%.

אם נוסיף ונחקור, נראה שההבדל האמיתי בנזקי שבץ בין המרבים באכילת דגים לבין אלה שאינם הוא אף פחות מזה: היו מחקרים גדולים שמצאו שאכילת דגים אינה מפחיתה את שכיחותו של שבץ מסוג אוטם, למשל קבוצה בת 1,847 עובדי חברת החשמל של מערב שיקגו, שמתוכם בתת-הקבוצה שבה הייתה צריכת דגים הרבה ביותר היה הסיכון לשבץ גדול ב-[64]34%. או בספרד, ששם בקרב 913 אנשים נמצא שבצריכה גבוהה של דגים היה הסיכון לשבץ כמעט פי שניים מאשר בקבוצת הצריכה הנמוכה ואילו לבעלי הצריכה הגבוהה ביותר של חומצות לינולניות היה הסיכון לשבץ גדול ב-[65]76%. מחקר הרופאים בארה"ב כלל 21,185 רופאים זכרים לא מצא השפעה מגוננת בין צריכת דגים לסיכון לשבץ ולהתקפי לב אלא סיכון מוגבר בצורה בלתי עקבית לכמות הדגים. ממצא זה היה נכון גם לצריכת החומצות הלינולניות[66]. במזרח פינלנד אוכלים הרבה דגים עם חומצה לינולנית, אך שיעור התמותה הארצי מהתקפי לב שם גדול במיוחד. מתוך קבוצת מחקר במזרח פינלנד, לתת-הקבוצה שצרכה הכי הרבה דגים היה הסיכון למוות מבעיות לב גדול פי 2.5 מאשר לבעלי הצריכה הנמוכה[67]. החוקרים קבעו שריכוזי הכספית הגבוהים בדגים הם גורם חשוב בגרימת התמותה בגלל שכספית היא מחמצנת חזקה של שומנים, שלאחר חמצונם נוטים להיצמד לדפנות העורקים.

הגברת צריכת דגים לאחר התקף לב לא הפחיתה כמעט את כמות התקפי הלב החוזרים, אך היה צמצום ניכר בתמותה מהתקפים אלה ומסיבות אחרות - 29% בשנתיים שלאחר ההתקף הראשון[68]. לדעת החוקרים, הסיבה העיקרית לכך היא הגדלת כמות חומצת השומן EPA בפלסמה, מה שמנע במידה רבה פרפור חדרים בזמן התקף לב. ברם, מחקר חדש יותר העלה שהצמצום בתמותה הוא בשנים הראשונות, לאחריהן התמותה אצל צורכי שמן דגים מוגברת - ולטווח ארוך (המחקר דגם תקופה של 10 שנים) לא מקטינה צריכת דגים לאחר התקף לב את התמותה ואת הסיכון להתקפי לב ולשבץ[69]. צריכת חומצת שומן לינולנית ממקור צמחי הפחיתה את התמותה ממחלות לב בשנתיים הראשונות לאחר התקף לב ב-76% בקבוצה של 300 חולי לב מהעיר ליון בצרפת, ששינו את תזונתם (קבוצת הניסוי וקבוצת הבקרה, שמנתה אף היא 300 אנשים, צרכו שתיהן דגים בכמות דומה)[70]. ההבדל בין שתי הקבוצות היה שקבוצת הניסוי אכלה 19 גרם שמן קנולה ביום וקבוצת הביקורת רק 5 גרם ובמקומו יותר חמאה ושמנת (שתי הקבוצות צרכו כמות דומה של דגים). השפעתן של החמאה והשמנת על קבוצת הביקורת הייתה מעטה מאוד מפני שבין שתי הקבוצות לא היו הבדלים ברמת הכולסטרול הכללי, ביחסי הכולסטרול הטוב והכולסטרול הרע, משקל ובלחץ הדם. מסתבר ששמן קנולה הפחית בשנתיים הראשונות את התמותה באנשים שעברו התקף לב ב-76%, לעומת 29% שהשיגה צריכה מוגברת של דגים. יעילות זו של שמן קנולה על דגים בשיעור של פי 2.6 מבטיחה שלטווח ארוך של 10 שנים שיעור התמותה ימשיך להיות קטן, בניגוד למה שקרה בדגים, כפי שצוין לעיל.

הדיעה שצריכת דגים מפחיתה לחץ דם (ובאמצעות כך גם את הסיכון לשבץ) לא עמדה במבחן מבוקר: 350 מתנדבים בעלי לחץ דם נורמלי חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה כל יום כמוסה שהכילה 6 גרם שמן דגים והקבוצה השנייה קיבלה כמוסת דמה. לאחר שישה חודשים התברר שלא היה הבדל בלחץ הדם בין שתי הקבוצות[71]. במבדק אצל 18 מתנדבים בעלי יתר לחץ דם מתון לא ירד לחץ הדם לאחר נטילת כמוסות שהכילו 12 גרם שמן דגים מדי יום[72].

הרכיב התזונתי בדגים המפחית את הסיכון לשבץ הוא החומצות הלינולניות שבהם: במחקר ביפן בקרב 7,450 משתתפים נבדק הקשר בין רמת חומצות שומן מקבוצת אומגה 3 והסיכון לשבץ[73]. התברר שלבעלי רמות גבוהות של חומצות לינולניות קטן הסיכון לשבץ מכל הסוגים ל-72% מאשר בקרב אלה שרמתם בדמם קטנה. חומצות שומן רוויות הגדילו במידה קטנה את הסיכון לשבץ. במחקר אחר, שנערך שנים מספר לפניו בקרב 96 אנשים נמצאה בדיוק אותה תוצאה[74]. יש לציין שלא רק לחומצה לינולנית יש אפקט מגונן נגד שבץ אלא גם לחומרים נוספים יש השפעה כזו: צריכה גבוהה של ויטמין C מפחיתה את הסיכון לשבץ בחצי[75] וצריכה גבוהה של פירות הורידה את הסיכון לשבץ מסוג אוטם ל-60%, כפי שהתברר במחקר גדול בדנמרק[76].

כיצד אפשר להסביר את אי העקביות שיש בין צריכת דגים למקרי השבץ והתקפי הלב? ישנם מספר הסברים:
1. אם נצרכים דגים שאינם עשירים בחומצות לינולניות אין פעולה שלהן להקטנת הסיכון. תוצאות המחקר בספרד ובארה"ב היו כנראה מסיבה זו.
2. שמן הדגים אינו יציב, נוטה לחמצון עצמי ומגביר את מידת ההתחמצנות של כולסטרול LDL (יפורט להלן).
3. צריכת דגים גורמת לאכילת כמות קטנה יותר של בשר, שמכיל יותר כולסטרול ויותר שומנים רוויים מדגים.
בפרט, אלה הצורכים הרבה דגים צורכים מעט בשר.
4. בדגים יש כספית, מתכות אחרות, חומרי הדברה ועוד זיהומים שמאיצים את טרשת העורקים
5. פעמים רבות אוכלי דגים הם אנשים המודעים לבריאותם ושומרים על הרגלי בריאות טובים בתחומים שונים.

דגים מגבירים את חמצון הכולסטרול הרע

גורם מפתח בהתפתחות טרשת עורקים הוא התחמצנות כולסטרול מסוג LDL (הכולסטרול ה"רע"). כולסטרול מחומצן נוטה להידבק לדפנות העורקים פי 300 מכולסטרול רגיל. שיטה לבדיקת מידת התחמצנותו של כולסטרול היא לקיחת דם מנבדק למבחנה ובדיקה כמה מהכולסטרול חומצן לאחר חשיפה לחומר מחמצן במשך זמן מסוים.

במחקר בטיואן בשנת 1997 נבדקו שתי קבוצות של מתנדבים בריאים שקיבלו מזון עשיר בשמן סויה במשך 3 שבועות ואחרי כן עשיר בשמן דגים במשך 3 שבועות[77]. בין שאר ההשפעות של שמן הדגים הייתה הקטנת עמידותו של הכולסטרול LDL לחמצון, בגלל שחומצה שומנית בלתי יציבה בשם EPA הנמצאת בשמן הדגים (יוסבר עליה בהמשך) נכנסה לחלקיקי הכולסטרול והם נעשו יותר קטנים.

בפינלנד בוצע מחקר בשנת 1999 שבו נבדקה ההשפעה של שלושה סוגי תפריטים שנאכלו שנים רבות על מידת ההתחמצנות של כולסטרול 78LDL. שלושת התפריטים שנבדקו היו תפריט פיני מסורתי שכלל הרבה מוצרי חלב ובשר במידה בינונית, תפריט שכלל כמות רבה של דגי מים קרים מן הים הצפוני ותפריט צמחוני שכלל מזון צמחי ומעט מוצרי חלב דלי שומן. נבדקו אנשים בריאים שזה היה תפריטם שנים רבות. לאחר שעתיים וחצי של חשיפה למחמצן התחמצנו 22% מכולסטרול LDL של הצמחונים, 31% מקבוצת התפריט המסורתי ו-44% אצל אוכלי הדגים - פי שניים מאצל הצמחונים וב-42% יותר מאוכלי החלב והבשר.

חומצה לינולנית ומקורותיה

שתי חומצות שומן שנחשבות חיוניות לגוף (essential fatty acids), כלומר הגוף זקוק להן ואינו מייצר אותן מחומרים אחרים, הן חומצת שומן אלפא-לינולנית מקבוצת אומגה 3 (Alpha-linolenic n-3 fatty acid - ובהמשך תיקרא בקיצור חומצה לינולנית) וחומצת שומן לינולאית (אומגה 6). אומגה הוא השם הכימי ושלוש הוא אטום הפחמן הראשון בשרשרת שבו הקשר אינו רווי. אומגה 3 אינה נמצאת בבשר. בחלב פרה ובביצה היא נמצאת בכמויות זעומות. בפיטו-פלנקטון יש אומגה 3 וזו הסיבה להימצאותה בדגים. חומצת שומן זו אינה נקרשת וזו הסיבה שבדגי מים קרים היא נמצאת בכמות גדולה. גוף האדם הופך בכבד כ-5% מחומצה זו לשתי חומצות אחרות:

לחומצה איקוסאפנטנואית (eicosapentaenoic acid, הידועה בשם EPA), ולחומצה דוקוסאהקסנואית (docosahexaenoic acid, הידועה בשם DHA). הגוף משתמש בחומצות אלה לבניית מעטפות תאי מוח ולבניית פרוסטגלנדינים (מסוגים E1 ו-E3) מולקולות המשפיעות על התרחבות והיצרות כלי דם. אומגה 3 מקטינה יצירת פרוסטגלנדינים מסוג A2, הנוצרים מאומגה 6 כמו גם גורמים דלקתיים אחרים. במזונות צמחיים אין EPA ו-DHA אלא חומצה לינולנית. צריכה ממושכת של דגים שומניים שבהם שתי חומצות אלה אינה פוגמת ביכולת הגוף לייצר אותן מהחומצה הלינולנית, כפי שהוכח אצל חולי הלב בעיר ליון (ראו בסעיף "דגים, שבץ והתקפי לב"), שקיבלו חומצה לינולנית משמן קנולה. כך שמי שצרך דגים שומניים המכילים אומגה 3 בקביעות ועבר להתגורר במקום ללא דגים יסבול מחסרונן אף אם יקבל במזונו כמויות גדולות של חומצה לינולנית. לחומצה לינולנית מפשתן טחון או משמן פשתן זמינות גבוהה והגוף מסנתז אותה בקלות לEPA- ול-DHA: לנשים צעירות ובריאות שצרכו מדי יום 50 גרם זרעי פשתן טחונים או 20 גרם שמן פשתן (בכל אחת מכמויות אלה יש 11.5 גרם חומצה לינולנית) הוכפלה רמת החומצה הלינולנית, EPA ו-DHA בדם[79]. כמו כן ירדה עליית הסוכר בדם כאשר הפשתן צורף לארוחה פחמימנית. בזרעי פשתן יש גליקוזידים ציאנוגניים, אך לא נמצא אפקט מזיק כלשהו. מחסור באומגה 3 מתבטא בתינוקות בהאטת ההתפתחות השכלית. במבוגרים זה מתבטא בעור יבש. אומגה 6 מצויה בשפע במזונות ואין בה מחסור. צריכה אידאלית היא כמות שווה מאומגה 3 ומאומגה 6, אך הצריכה הממוצעת היא של אומגה 6 היא פי 10-20 מאומגה [80]3. המועצה למזון ותזונה של המועצה הלאומית למדעים בארה"ב המליצה שהצריכה היומית של החומצה הלינולנית תהיה 1.1 גרם לאישה ו-1.6 גרם לגבר[81]. מומלץ לצמצם צריכת שמנים ומזונות המכילים כמויות ניכרות של אומגה 6, כשמן חמניות, שמן סויה, שמן שומשום וגרעיני דלעת. שמנים המכילים אומגה 3 בכמות רבה יחסית לאומגה 6 (שמן פשתן ושמן קנולה) ו/או שמנים חד-בלתי-רוויים (כשמן זית או אבוקדו) אינם יוצרים בעיה ביחס בין חומצות השומן.

להלן כמות החומצה הלינולנית במזונות שונים: דגים[82]

ל-100 גרם דג	חומצה הלינולנית (גרם)	ל-100 גרם דג	חומצה הלינולנית (גרם)
סלמון (תלוי בסוג)	1.58-3.06	מקרל	1.24-2.1
סרדין	1.36	פורל (שמך)	1.24
הרינג	1.2	קרפיון	0.56
פוטית	0.55	בורי	0.45
חמור ים	0.25	טונה רזה משומרת במים	0.28
בקלה	0.11-0.22

המסקנה היא שמהדגים שמגדלים בארץ צריך לאכול כל יום כמויות גדולות מאוד (למשל 316 גרמים של בורי וקרפיון) כדי להשיג את הקצובה הנדרשת. בשמן נבט חיטה, שנחשב לעני יחסית בחומצה לינולנית, יש 3 גרם ממנה, כמו בדג העשיר ביותר.

מזונות צמחיים:כדי לקבל את הכמות היומית המומלצת לגברים (1.6 גרם) צריך לצרוך 8 גרם שמן בוטנים, 14.5 גרם שמן קנולה (2 כפות), 22.8 גרם שמן סויה, 2.9 גרם שמן פשתן (קצת פחות מחצי כף), 7 גרם זרעי פשתן טחונים. 17.6 גרם אגוזי מלך (כארבע וחצי אגוזים). כמויות קטנות נמצאות בירקות עלים ירוקים. חשוב ששמנים יהיו תמיד מכבישה קרה. פשתן הוא המקור העשיר ביותר בטבע לחומצה לינולנית ואחריו זרעי מרווה, אם כי הם אינם נמכרים בארץ. אגוזי מלך הם המזון הטוב ביותר לקבלת חומצה לינולנית, ורצוי לא להשתמש באגוזים מקולפים שניקנו אלא לקלף לפני האכילה, כי השהייה באוויר פוגעת בשמנים שבאגוז ולעיתים משתמשים בחימום כדי לפצחו באופן תעשייתי. מאותה סיבה רצוי לא לקנות פשתן טחון. קשה לאכול זרעי פשתן שלמים ויש לטחון אותם בסמוך לאכילתם. אם מתלבטים בין זרעי פשתן טחונים לשמן פשתן עדיפים הזרעים הטחונים, כי שמן פשתן מתחמצן. בכל מקרה - שמנים צמחיים עמידים יותר משמן דגים. בפשתן יש ליגננים שלהם פעילות אנטי סרטנית, ופשתן מפחית את עליית ריכוז הסוכר בדם לאחר הארוחה. חומצה לינולנית נמצאת בכמויות קטנות בקטניות כחומוס, שעועית, סויה, ברוקולי, ארטישוק, ירקות עלים ירוקים וכן בשקדים, באגוזי פקן ובצנובר (0.4, 0.67, 0.63 גרם למאה גרם בהתאמה).

בשמן קנולה יש כמות גבוהה של שמנים חד-בלתי רוויים - 59% (בדומה לשמן זית), הנחשבים לבריאים, וכמות נמוכה של שומן רווי (7%). יש בו גם חומצת שומן לינולאית (אומגה 6), אך כמותה היא רק 46% מכמותה של אומגה 3. קבלת אותה כמות של אומגה 3 משמן קנולה אורגני זולה פי 10 מקבלתה מכמוסות שמן דגים וזולה פי 4 מממרח שמן דגים של חברת "ימגה בע"מ", המיוצר בישראל לאחרונה.

בדגי בריכות המגודלים בבריכות דגים מעטה מאוד כמות האומגה 3, כי הם אינם אוכלים דגים שניזונו מפלנקטון דרך שרשרת המזון. סלמון הוא הדג הנצרך ביותר בארה"ב ויותר ממחצית מדגי הסלמון הנצרכים בארה"ב למאכל אדם גדלים בכלובים בים[83] (כי כמותם בים ירדה מאוד עקב הדיג). גם בנורווגיה, הולנד, בריטניה וקנדה ישנה תעשיית ענק של גידול דגי סלמון בכלובים. כשליש ופחות מהמזון הניתן להם הוא דגים (מזונם הטבעי) והם מואכלים בסויה קנולה, תירס, שאריות בתי מטבחיים ומוצרי לוואי של תעשיות בשר. פרופ' פרנק הו (Frank Hu), חוקר תזונה מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת הארווארד שביצע מחקרים על ההשפעות של אומגה 3 על הבריאות, קבע שבדגי הסלמון המגודלים בחוות יש קצת מאוד אומגה 3 והרבה אומגה 6, כי דגים אינם יכולים לסנתז בעצמם אומגה 3 ומקבלים אותו מהמזון. סלמוני החוות מכילים הרבה שומן כי אין להם אפשרות לשחות בכלוב הצפוף מאוד מרוב דגים. הם מקבלים במזונם astaxanthin, כימיקל שמטרתו לתת לבשרם הלבן גוון ורדרד, שהוא הגוון של דגי סלמון שאינם גדלים בשבי - כדי שצרכניהם יטעו לחשוב שהם אוכלים דגי-בר.

חסרונותיו של שמן דגים

שמן דגים מזוהם, כי הוא מופק מדגים. הוא מתחמצן בתהליך הפקתו ובזמן שאורך עד צריכתו. הוא מוריד את מידת היצמדות טסיות הדם ועקב זאת מאט את קצב קרישת הדם ומסכן בכך אנשים שנפצעו פצע מדמם. לאסקימואים גרינלנדיים, הצורכים הרבה דגים, יש נטייה לדימום ולדימומי אף תכופים, שנמשכים ימים אחדים[84]. שמן דגים מחליש את המערכת החיסונית[85], בין השאר על-ידי האצת המתה עצמית של תאי-דם לבנים. נטילת תוספות של שמן דגים במשך 12 שבועות גרמה להקטנה ניכרת בייצור אינטרלוקין2- (IL-2), חומר המיוצר על-ידי תאי T ומעורב בדיכוי גידולים. באותו מחקר גם נלקחו תוספות של שמן פשתן, אך הם לא גרמו לאותה תגובה[86].

השפעה זו של שמן דגים היא חיובית אם מדובר באנשים החולים במחלות של המערכת החיסונית כדלקת מפרקים ראומטית או מחלת קרוהן, אך ניתן לקחת למטרה זו במקום שמן דגים מוצרים צמחיים בטוחים וזולים יותר, כגון שמן נר-הלילה או גלנולין, המכילים שמן GLA מקבוצת אומגה 6. ברם, יש להפחית צריכת שמני אומגה 6, שהם, כאמור לעיל, חומר מוצא לחלק מהחומרים המתווכים בתגובה חיסונית (פרוסטגלנדינים ולויקוטריאנים), שפעולתם חזקה יותר מפרוסטגלנדינים הנוצרים משמני אומגה 3. שמן כבד דגים עשיר בוויטמינים A ו-D ונטילה ממושכת שלו עלולה להביא להרעלה מהם.

השמן מעלה את רמת הסוכר בדמם של חולי סוכרת. סחוס כרישים נחשב לחומר המונע יצירת כלי דם חדשים אצל חולי סרטן. בסחוס כרישים יש עופרת וכספית בריכוזים גבוהים בדרך כלל, אך מיצוי מהצמח חבלבל השדה (Convolvulus Arvensis), הצומח בר במרבית אזורי הארץ, יעיל פי מאה מסחוס כרישים[87].

אסטרטגיות בריאות תזונתיות

על סמך מה שנכתב עד כאן, צריכת דגים או שמן דגים כאסטרטגיית בריאות אינה כדאית, כי לא תמיד היא פועלת נגד טרשת עורקים ושבץ. כמו כן דגים מזהמים את הגוף בחומרים שעלולים לגרום לסרטן ובעיות עצבים. בכל מקרה לא קיימת דילמה בין סרטן וצבירת מזהמים בגוף לבין מניעת טרשת עורקים ושבץ, כי ניתן לקבל חומצה לינולנית בשפע ממקורות צמחיים בנוחות רבה יותר ובעלות פחותה יותר מאשר מדגים.

אגוזים[88] מחקרים מתחילת שנות התשעים על השפעותיה של צריכת אגוזים הראו תוצאות עקביות של יתרונות בריאותיים אדירים: צריכת 142 גרם אגוזים לשבוע (20 גרם ביום) הורידו את הסיכון להופעת מחלות לב ב-50%-8930%. במחקר אחר נמצא שבקרב אנשים אשר צרכו אגוזים יותר מ-5 פעמים ביום פחת הסיכון ב-51%. השפעותיהם של האגוזים מיוחסות לכך שהם דלים בשומן רווי ועשירים בשומן בלתי רווי, לחלבונים מן הצומח שבהם (במיוחד החומצה האמינית ארגינין), לסיבים תזונתיים, למינרלים כנחושת, אשלגן, מגנזיום, מנגן ואבץ ולמרכיבים צמחיים נוספים כפיטו-אסטרוגנים, פנולים ונוגדי חמצון. אוכלי האגוזים אכלו מגוון אגוזים, בעיקר בוטנים ופקנים, ולאו דווקא אגוזי מלך שעשירים בחומצה לינולנית. צריכת אגוזים הפחיתה את סך כל הכולסטרול ב-16%-4% ואת הכולסטרול הרע ב-20%-9%. במחקר דומה שנעשה בצריכת 30 גרם אגוזי מלך ליום במשך ארבע שבועות על-ידי 18 אנשים בריאים[90] היו תוצאות דרמטיות: הכולסטרול הכללי ירד ב22.4 מ"ג/דצ"ל וכולסטרול LDL ירד ב18.2 מ"ג. צריכת אגוזים אמורה לכאורה לגרום להשמנה, אך דווקא לאוכלי האגוזים היה משקל קטן יותר ביחס לגובה. חשוב לציין שאגוזים מומלחים ו/או קלויים אינם בריאים והמחקרים לא התייחסו אליהם. כמו-כן ערמון הוא אגוז מבחינה בוטנית, אך הרכבו התזונתי אינו כמו של אגוזים ואין מניעה לבשלו.

טבעונות[91] טבעונים (שאינם אוכלים בשר, דגים, ביצים וחלב) נמצאו תמיד בריאים יותר כקבוצה מאלה שאינם טבעונים (כולל צמחונים ואוכלי דגים). מחקרים רבים הראו שירקות, פירות, קטניות ופולי סויה מפחיתים את כלל הכולסטרול ואת הסיכון להתקף לב, שבץ וסרטן, כמו גם את לחץ הדם, משקל, הסיכון לסוכרת נעורים, לסוכרת מבוגרים, לאבני מרה, מחלות דרכי השתן ועוד. השפעתם מיוחסת לשומנים בלתי רוויים, ויטמינים, מינרלים, פחמימות מורכבות, פלוונואידים, חומצה פולית, פיטואסטרוגנים' נוגדי חמצון. סיבה נוספת חשובה לבריאותם הטובה של טבעונים כקבוצה היא ההימנעות ממזונות כלשהם מן החי. רוב הטבעונים הפכו לטבעונים מסיבות מוסריות (למשל באנגליה 86%) ואינם מקפידים על תזונה בריאה, כגון הימנעות ממרגרינה ומטיגון וצמצום בקמח לבן, מלח וסוכר, אף לא על אכילת כמות גדולה של אגוזים. למרות זאת נתוניהם הבריאותיים טובים יותר משאר הקבוצות.

מעבר לתזונה טבעונית גרם לנסיגה משמעותית תהליך טרשת עורקים, דבר ששמן דגים לא חולל או חולל במידה קטנה. צריכה גדולה יותר של פירות וירקות מפחיתה את כל סוגי השבץ במקום להפחית אחד ולהגדיל שני כמו שקורה בדגים. טבעונות היא האסטרטגיה הבריאותית התזונתית הטובה ביותר בגלל תוצאותיה המדהימות בשמירה על בריאותם של המחזיקים בה, בגלל שריפאה בהצלחה גדולה מקרים קשים ובגלל שאינה מסתמכת על "מזון פלא" כדגים או כאגוזים אלא על שורת מזונות שכולם נחשבים לבריאים.

לסיכום

דגים אינם מזון בריאות. הרכיב התזונתי החיובי המשמעותי היחיד בהם הוא חומצות שומן מסוג אומגה 3, אך הוא נמצא רק במעט מסוגי הדגים המיובאים לארץ (באלה שמגודלים או נדוגים בארץ - הוא אינו נמצא) גם הדגים המכילים כמות משמעותית מרכיב זה אינם מומלצים לאכילה מבחינה בריאותית, מפני שהם מעלים את הסיכון לסוגים שונים של סרטן, לפודגרה, לדלדול עצמות, לספיגת רעלים שונים ולעוד נזקים שונים שהוזכרו במאמר זה. התחליפים הצמחיים לחומצות השומן מסוג אומגה 3 הם בריאים יותר וזולים יותר.

Fish stories, The VivaVine (vegetarian issues magazine), Vol. 10, No 2, p. 6, April/May 2001.
"Farm salmon is now most contaminated food on shelf", Rob Edwards, Environment Editor. Sunday Herald, 20.10.02.
Jacobs MN, Covaci A, Schepens P.: Investigation of selected persistent organic pollutants in farmed Atlantic salmon (Salmo salar), salmon aquaculture feed, and fish oil components of the feed. Environ Sci Technol 2002 Jul 1;36(13):2797-805.
מדענים מזהירים מפני כימיקלים רעילים בדגה האירופית", ניו יורק טיימס, הארץ, א9, 18.12.00.
Dougherty CP et al: Dietary exposures to food contaminants across the United States. Environ Res 2000 Oct;84(2):170-85.
Svensson BG. Et al: Fish consumption and exposure to persistent organochlorine compounds, mercury, selenium and methylamines among Swedish fishermen. Scand J Work Environ Health 1995 Apr;21(2):96-105.
Mahaffey KR, Clickner RP, Bodurow CC: Blood organic mercury and dietary mercury intake: National Health and Nutrition Examination Survey, 1999 and 2000. Environ Health Perspect. 2004 Apr;112(5):562-70.
The One That Got Away: New Seafood Regulations Come Up Short By Neal D. Barnard, M.D., and Cindy S. Spitzer.
www.pcrm.org
יפה האוזר: "מזונות מזיקים לבריאות", "סגנון חיים", גיליון 3, ע' 18, נובמבר 2000.
אבנר הופשטיין: "דייגים בלי רומנטיקה", "דבר", ע' 11, 16.8.95.
צפריר רינת: "אלפי דגים הורעלו למוות בכנרת", "הארץ", א7, 20.3.01.
איריס קראוז:"איגוד הווטרינרים: התרענו על הסכנה באכילת נסיכת הנילוס לפני שלוש שנים", "הארץ", א11, 5.4.99.
"חוברת מקצועית", ארגון מגדלי הדגים בישראל, ע' 80, 1999.
בועז גאון: "האם הטיפול שעוברים דגי הדניס מסכן בני אדם?", "מעריב, ע' 11, 19.11.98.
יחיאל קארל גוגנהיים: תזונת האדם, ע' 92-94, 1981.
מרדכי הוכברג: "השיטה הנכונה לבדיקת צריכת יודן", "תזונה פלוס", חוברת 52, ע' 3, אוקטובר 2002.
אפרת מילנר: "חיידק הליסטריה: יותר חולים, יותר מתים", "ידיעות אחרונות", ע' 16, 7.3.02.
ערן נבון: "הורעלה מניקוי דגים והרופאים קטעו כף-ידה", "ידיעות אחרונות", ע' 26, 26.9.00.
Ngim CH, Devathasan G.: Epidemiologic study on the association between body burden mercury level and idiopathic Parkinson's disease. Neuroepidemiology 1989;8(3):128-41.
אריאלה איילון: הקורבנות הצעירים של מחלת הפרקינסון, "ידיעות אחרונות" (מוסף רק בריאות), ע' 20-21, 15.4.02.
Corrigan FM, Murray L et al: Diorthosubstituted polychlorinated biphenyls in caudate nucleus in Parkinson's disease. Exp Neurol 1998 Apr;150(2):339-42.
http://news.bbc.co.uk/1/hi/health/1371890.stm
מרדכי הוכברג: "דיאטה המבוססת על מזון צמחי מצמצמת את הסיכון לחלות במחלת פרקינסון", תזונה פלוס, חוברת 49,
ע' 23, נובמבר 2001.
Grandjean P, Weihe P. et al: Cognitive performance of children prenatally exposed to "safe" levels of methylmercury. Environ Res 1998 May;77(2):165-72.
Carta P, Flore C: Neuroendocrine and neurobehavioral effects associated with exposure to low doses of mercury from habitual consumption of marine fish. Med Lav 2002 May-Jun;93(3):215-24.
Takemura Y, Sakurai Y et al: The relationship between fish intake and the prevalence of asthma: the Tokorozawa childhood asthma and pollinosis study. Prev Med 2002 Feb;34(2):221-5.
Huang SL, Lin KC, Pan WH: Dietary factors associated with physician-diagnosed asthma and allergic rhinitis in teenagers: analyses of the first Nutrition and Health Survey in Taiwan. Clin Exp Allergy 2001 Feb;31(2):259-64.
Smit HA, Grievink L, Tabak C.: Dietary influences on chronic obstructive lung disease and asthma: a review of the epidemiological evidence. Proc Nutr Soc 1999 May;58(2):309-19.
Woods RK, Thien FC, Abramson MJ.: Dietary marine fatty acids (fish oil) for asthma in adults and children. Cochrane Database Syst Rev 2002;(3):CD001283.
Lindahl O, Lindwall L et al: Vegan regimen with reduced medication in the treatment of bronchial asthma. J Asthma 1985;22(1):45-55.
Cantani A.: The growing genetic links and the early onset of atopic diseases in children stress the unique role of the atopic march: a meta-analysis. J Investig Allergol Clin Immunol 1999 Sep-Oct;9(5):314-20.
Resano A, Crespo E et al: Atopic dermatitis and food allergy. Investig Allergol Clin Immunol 1998 Sep-Oct;8(5):271-6.
Tabak C, Smit HA et al: Diet and chronic obstructive pulmonary disease: independent beneficial effects of fruits, whole grains, and alcohol (the MORGEN study). Clin Exp Allergy 2001 May;31(5):747-55.
Walda IC, Tabak C et al: Diet and 20-year chronic obstructive pulmonary disease mortality in middle-aged men from three European countries. Eur J Clin Nutr 2002 Jul;56(7):638-43.
Harel Z, Gascon G et al: Supplementation with omega-3 polyunsaturated fatty acids in the management of recurrent migraines in adolescents. J Adolesc Health 2002 Aug;31(2):154-61.
Wantke F, Gotz M, Jarisch R: Histamine-free diet: treatment of choice for histamine-induced food intolerance and supporting treatment for chronic headaches. Clin Exp Allergy 1993 Dec;23(12):982-5.
http://vm.cfsan.fda.gov/~lrd/sea-scm.html as on 21.12.02
Tsuchida K, Mizushima S et al: Relationship between dietary calcium and bone mineral density before menopause. Nippon Koshu Eisei Zasshi 1998 Feb;45(2):121-8.
Hosokawa M, Yanagi H. Et al: Relationship between dietary life style in youth and osteoporosis. Nippon Koshu Eisei Zasshi 1996 Aug;43(8):606-14.
Sellmeyer DE, Stone KL. et al : A high ratio of dietary animal to vegetable protein increases the rate of bone loss and the risk of fracture in postmenopausal women. Am J Clin Nutr 2001 Jan;73(1):118-22.
Bassey EJ, Littlewood JJ, Rothwell MC, Pye DW.: Lack of effect of supplementation with essential fatty acids on bone mineral density in healthy pre- and postmenopausal women: two randomized controlled trials of Efacal v. calcium alone. Br J Nutr 2000 Jun;83(6):629-35.
Melhus H, Michaelsson K et al: Excessive dietary intake of vitamin A is associated with reduced bone mineral density and increased risk for hip fracture. Ann Intern Med 1998 Nov 15;129(10):770-8.
Feskanich D, Singh V, Willett WC, Colditz GA.: Vitamin A intake and hip fractures among postmenopausal women. JAMA 2002 Jan 2;287(1):47-54.
Whiting SJ, Lemke B.: Excess retinol intake may explain the high incidence of osteoporosis in northern Europe. Nutr Rev 1999 Jun;57(6):192-5.
Feskanich D, Willett WC, Colditz GA.: Calcium, vitamin D, milk consumption, and hip fractures: a prospective study among postmenopausal women. Am J Clin Nutr 2003 Feb;77(2):504-11.
Potter JD: Nutrition and colorectal cancer. Cancer Causes Control 1996;7(1):127-46.
De Stefami E, Ronco A, Mendilaharsu M, et al. Meat intake, heterocyclic amines, and risk of breast cancer: a case-control study in Uruguay. Cancer Epidem Biomark Prev 1997;6:573-81.
Dai Q et al: Consumption of animal foods, cooking methods, and risk of breast cancer. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2002 Sep;11(9):801-8.
Rylander L, Hagmar L.: Mortality and cancer incidence among women with a high consumption of fatty fish contaminated with persistent organochlorine compounds. Scand J Work Environ Health 1995 Dec;21(6):419-26.
Vatten LJ, Solvoll K, Loken EB.: Frequency of meat and fish intake and risk of breast cancer in a prospective study of 14,500 Norwegian women. Int J Cancer 1990 Jul 15;46(1):12-5.
Caygill CP, Hill MJ.: Fish, n-3 fatty acids and human colorectal and breast cancer mortality. Eur J Cancer Prev 1995 Aug;4(4):329-32.
Vatanasapt V et al: Cancer Control in Thailand. Japanese Journal of Clinical Oncology 32:S82-S91 (2002).
Ye WM et al: Diet and gastric cancer: a casecontrol study in Fujian Province, China. World J Gastroenterol 1998 Dec;4(6):516-518.
Ikeda M, Yoshimoto K et al: A cohort study on the possible association between broiled fish intake and cancer. Gann 1983 Oct;74(5):640-8.
Yuan JM, Wang XL et al: Preserved foods in relation to risk of nasopharyngeal carcinoma in Shanghai, China. Int J Cancer 2000 Feb 1;85(3):358-63.
Terry P, Wolk A, Vainio H, Weiderpass E.: Fatty fish consumption lowers the risk of endometrial cancer: a nationwide case-control study in Sweden. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2002 Jan;11(1):143-5.
UROLOGY' july 2001 חוברת 49 של תזונה פלוס
Choi HK, Atkinson K et al: Purine-rich foods, dairy and protein intake, and the risk of gout in men. N Engl J Med. 2004 Mar 11;350(11):1093-103.
Gillum RF, Mussolino ME, Madans JH.: The relationship between fish consumption and stroke incidence. The NHANES I Epidemiologic Follow-up Study. Arch Intern Med 1996 Mar 11;156(5):537-42.
Pedersen HS, Mulvad G et al: N-3 fatty acids as a risk factor for haemorrhagic stroke. Lancet 1999 Mar 6;353(9155):812-3.
He K, Rimm EB et al: Fish consumption and risk of stroke in men. JAMA 2002 Dec 25;288(24):3130-6.
www.strokeforum.org/STROKE2000/Abstracts/Abstract%2000020820.htm as on 11 Jan 2003.
Blood pressure, cholesterol, and stroke in eastern Asia. Eastern Stroke and Coronary Heart Disease Collaborative Research Group. Lancet 1998 Dec 5;352(9143):1801-7.
www/starbulletin.com/2000/06/23/news/story8.html
Orencia AJ, Daviglus ML, Dyer AR, Shekelle RB, Stamler J.: Fish consumption and stroke in men. 30-year findings of the Chicago Western Electric Study. Stroke 1996 Feb;27(2):204-9.
Caicoya M.: Fish consumption and stroke: a community case-control study in asturias, Spain. Neuroepidemiology 2002 May-Jun;21(3):107-14.
Morris MC et al: Fish consumption and cardiovascular disease in the physicians' health study: a prospective study. Am J Epidemiol 1995 Jul 15;142(2):166-75.
Salonen JT, Seppanen K et al: Intake of mercury from fish, lipid peroxidation, and the risk of myocardial infarction and coronary, cardiovascular, and any death in eastern Finnish men. Circulation 1995 Feb 1;91(3):645-55.
Burr M, Fehily A, Gilbert J et al: Effects of changes in fat, fish and fibre intakes on death and myocardial reinfarction: diet and reinfarction trial (DART). Lancer 1989.
Ness AR et al: The long-term effect of dietary advice in men with coronary disease: follow-up of the Diet and Reinfarction trial (DART). Eur J Clin Nutr 2002 Jun;56(6):512-8.
De Lorgeril M, Renaud S et al: Mediterranean alpha-linilenic acid rich diet in secondary prevention of coronary heart disease. Lancet 1994;343:1454-9.
ראו גם: מרדכי הוכברג: לשמנים צמחיים מכילי אומגה-3 השפעה רבה יותר מאשר לשמן דגים מן הים הצפוני על צמצום תמותה ממחלות לב ואחרות", "תזונה פלוס", חוברת 26, ע' 9-10, ינואר 95.
Sacks FM et al: Short report: the effect of fish oil on blood pressure and high-density lipoprotein-cholesterol levels in phase I of the Trials of Hypertension Prevention. J Hypertens 1994 Feb;12(2):209-13.
Morris MC et al: The effect of fish oil on blood pressure in mild hypertensive subjects: a randomized crossover trial. Am J Clin Nutr 1993 Jan;57(1):59-64.
Iso H et al: Linoleic acid, other fatty acids, and the risk of stroke. Stroke 2002 Aug;33(8):2086-93.
Simon JA et al.: Serum fatty acids and the risk of stroke. Stroke 1995 May;26(5):778-82.
Gale CR, Martyn CN, Winter PD, Cooper C: Vitamin C and risk of death from stroke and coronary heart disease in cohort of elderly people. Br Med J 1995; 310:1563-6.
Johnsen SP, Overvad K et al: Intake of fruit and vegetables and the risk of ischemic stroke in a cohort of Danish men and women. Am J Clin Nutr. 2003 Jul;78(1):57-64.
Tsai PJ, Lu SC.: Fish oil lowers plasma lipid concentrations and increases the susceptibility of low density lipoprotein to oxidative modification in healthy men. J Formos Med Assoc 1997 Sep;96(9):718-26.
Korpela R et al: Dietary habits affect the susceptibility of low-density lipoprotein to oxidation. Eur J Clin Nutr 1999 Oct;53(10):802-7. ראו גם: מרדכי הוכברג: "שמן דגים, לא רק יתרונות", תזונה פלוס, חוברת 42, ע' 6, פברואר 2000.
Cunnane SC, Ganguli S et al: High alpha-linolenic acid flaxseed (Linum usitatissimum): some nutritional properties in humans. Br J Nutr 1993 Mar;69(2):443-53.
לפי האגודה האמריקנית לסרטן (ACS), ככתוב במאמרו של Bud Hazelkorn להלן.
National Academy of Sciences, Institute of Medicine, Food and Nutrition Board, Dietary Reference Intakes for Energy, Carbohydrate, Fiber, Fat, and Protein, 2002, NAS News Release Sept. 5, 2002. view on website at www.iom.edu.
הנתונים לגבי הדגים נלקחו מהספר "דיאטת השומן הטוב" מאת רוברט רוז, הוצאת מטר, 1988, ע' 127-128.ספר זה מצדד מאוד באכילת דגים. כתוב בו שבלוקוס (דקר) יש 8 גרם אומגה-3 וזה כמובן אינו נכון, כי כלל השומן בלוקוס (לפי אותו ספר) הוא 2.2%.
Fish Futures By Bud Hazelkorn, East Bay Monthly, July 22, 2002. See www.alternet.org/story.html?StoryID=13646.
דבריו של פרופ' פרנק הו נלקחו מכתבה זו.
http://www.soilandhealth.org/02/0201hyglibcat/020121horne/020121ch11.html as on 14-Jul-2003. And also
http://www.aocs.org/archives/am2002wp.htm as on 14-Jul-2003 and:
Dyerberg J, Bang HO, Nielsen JA: Plasma lipids and lipoproteins in patients with myocardial infarction and in a control material. Acta Med Scand. 1970 May;187(5):353-63.
Magaro M et al: Influence of diet with different lipid composition on neutrophil chemiluminescence and disease activity in patients with rheumatoid arthritis. Ann Rheum Dis 1988 Oct;47(10):793-6.
Wallace FA, Miles EA, Calder PC.: Comparison of the effects of linseed oil and different doses of fish oil on mononuclear cell function in healthy human subjects. Br J Nutr. 2003 May;89(5):679-89.
מרדכי הוכברג: חבלבל השדה, צמח יעיל ביותר לריפוי סוגי סרטן שונים, תזונה פלוס, חוברת 51, ע' 34, יוני 2002.
הכתוב בסעיף זה, פרט למחקר באגוזי מלך המוזכר בהמשך, מתבסס על מאמרו של הדיאטן הקליני צחי כנען: "אגוזים - הסודות בתוך הקליפה", "סגנון חיים", גיליון 6, ע' 20-24, אוקטובר 2001.
Fraser GE, Sabet? J, Beeson WL, Strachan TM.: A possible protective effect of nut consumption on risk of coronary heart disease. The Adventist Health Study. Archives of Internal Medicine 152:1416-24 (1992)
Sabate J et al: Effects of walnuts on serum lipid levels and blood pressure in normal men. N Engl J Med 1993 Mar 4;328(9):603-7.
הכתוב בסעיף זה נלקח מסקירה שכתבו סגסוטי ופיליפס, חוקרים מאוניברסיטת פלינדרס באוסטרליה. בסקירה 197 אסמכתאות והיא התפרסמה בכתב עת רפואי. סגסוטי ופיליפס עירבו בין צמחונות לטבעונות אך לא המליצו על אף מזון מן החי. מאמרם התפרסם בהמשכים מחוברת 122 של "טבע-און-ובריאות".
Segasothy M, Phillips PA: Vegetarian diet: panacea for modern lifestyle diseases? Q J Med 1999; 92: 531-544.

שב"י - shevi_liberation@yahoo.com , טלפון 054-2056629

ניתן לבצע תרומה בכרטיס אשראי או בהוראת קבע

עמותת שב"י היא עמותה למען זכויות בעלי חיים הרואה במעבר לצמחונות וטבעונות כבסיס ההכרחי לרעיון של זכויות בעלי חיים

אין לעשות שימוש או להפיץ בצורה המנוגדת לחוק או לתקנות עירוניות כל חומר המקושר לעמותת שב"י

אנו רואים חשיבות רבה בהפצת מידע, על גווניו השונים, העוסק בפגיעה בבעלי-חיים והפעילות המקומית והעולמית לשחרורם. איננו שומרים על זכויות יוצרים ומעודדים אתכם לשאוב השראה ולהשתמש בחומרי האתר בחופשיות על מנת לקדם את שחרור בעלי החיים. אל תהיו צופים בלבד! השתתפו בעיצוב האתר ושלחו אלינו קישורים מעניינים, מאמרים, סרטים, תמונות, קריקטורות, שירים, עבודות אמנות ומידע על פעילויות ואירועים.

פרסמו אותנו